וייטנאם, נה טראנג + דאלאת

נה טראנג
אחרי חודש בצפון וייטנאם הרגשנו שאנחנו מוכנים לשחרר את הצפון המקסים ולהתקדם הלאה, היות והמרכז מאוד גשום בעונה זו האפשרות היא להדרים וכמה שיותר... כדי להגיע מטאם קוק (צפון) לדרום וייטנאם צריך לחצות 2/3 מהמדינה באוטובוס סליפר של 25 שעות... או ברכבת של 25 שעות... או בטיסה של שעה וחצי... אז נכון שטיסה הייתה אפשרות מאוד ריאלית ומאוד מפתה אבל חיפשנו ריגושים חדשים והאפשרות של הרכבת הווייטנאמית (שהייתה אגב כמעט במחיר של הטיסה) נראתה לנו כאופציה מרעננת יותר... קראנו ושמענו שהרכבת הוייטנאמית דיי מודרנית ונוחה עם אפשרות של לינה בתא עם 4 מיטות שניתן לסגור ולשמור על הפרטיות... אז הקומבינציה הזאת מאוד התאימה לנו ועל הבוקר עלינו על הרכבת לכיוון נה טראנג... הרכבת באמת מאוד מתקדמת ומאוד מודרנית... ביחס ל- רכבת של הודו... אבל... זאת עדיין רכבת וייטנאמית...כן... אז אין צורך לעוף... :) אך עדיין הרגשנו שעלינו שלב ברמת הרכבות במזרח, כך שברגע שבאמת הצלחנו לנעול את הדלת בתא הפרטי שלנו היינו מאוד מבסוטיייים וזה מה שחשוב... התא עצמו הוא קטן יחסית, פשוט וצנוע, 4 מיטות ושולחנון, נקי, המצעים נקיים והחלון היה ענק עם נוף מהמם שנשקף מבחוץ... בסך הכל מפנק ודיי מושלם!! 

התרגשנו לנו ככה בפינוקייה במהלך היום הראשון שלנו ברכבת... בשעות האור של היום הראשון שלנו ברכבת... והיה תענוג... המראות הפאסטורלים בחוץ היו מדהימים, לא משהו שלא ראינו עד כה אבל עדיין זה מפליא בכל פעם מחדש... שדות האורז הירוקים (ככל שמדרימים השדות מוריקים), איכרים עם כובעי הקש המחודדים, תאויים, נהרות, הרים, הרבה הרבה ירוק והרבה הרבה מים... כמה טוב ברכבת וייטנאמית אחת! יותר טוב נשתגע... :)

ואז ירד הלילה... ומסתבר שבלילה מתעורר כל מה שישן במהלך היום... וככה למשל... אני קולטת פתאום את תומר מחוויר... תוך כדי שמתחלף לו הצבע של הפנים הוא לוחש לי בשקט-בשקט "ע-כ-ב-ר"... הסתכלתי עליו באדישות עד שהמילים חדרו לתודעתי... ואז נפרצו להם כל סכרי הפוביות שאני מגלה אותם בעיקר בטיול... תוך כדי שאני מזנקת לכיוון התקרה כמו ספיידרמן וגוררת אחרי את הילדים... התבהרה לנו אט-אט המשמעות העמוקה של תא סגור ברכבת- העכבר שבתא הוא העכבר של התא והוא היה שם קודם... משמע... הוא גר שם וזה הבית שלו... ויש יותר ממצב שהוא חיי בקומונה... וכווווווולם פה בתוך התא עם הדלת הננעלת שהתרגשנו ממנו כמה שעות קודם לכן... מה אגיד לכם... תוך 10 שניות העלנו את כל הציוד למעלה על המיטות העליונות, אני והילדים מכווצים שם למעלה בין המוצ'ילות ורק ממי האביר(!) המשפחתי מתמודד עם העכבר על ריצפת התא... מפה לשם הוא מצא את מאורת העכברים ממש מתחת למיטה שתיכנן לישון עליה בלילה... העכבר נעלם בתוך המאורה ותומר ניצל את המומנטום לחסום את הפתח עם נייר טואלט זמין... משום מה הפעולה הפעוטה הזאת מאוד הרגיעה אותנו והרגיש שבזה סיימנו את הסאגה העכברית הזאת... ומה זה התרפקנו... ירדנו חזרה לריצפה ועוד רגע אני מתגלגלת עליה מרוב אנחת השיחרור... אממה... מסתבר שעכבר הוא מכרסם- זאת המהות שלו והמומחיות שלו בעולם... קיצר, אחרי חצי שעה אנחנו קולטים את הנייר מפורק לחתיכות קטנטנות ואת העכבר מתרוצץ לו ביניהן עם חיוך מנצח...

אמצע הלילה... הילדים נרדמו... הרצפה של התא ריקה מכל חפץ... ואני והממי יושבים על המיטה עם רגליים מקופלות ומסתכלים על המאורה, על הניירות המכורסמים ומה לעזאזל עושים עכשיו?! תומר החליט לקרוא לאחד העובדים של הרכבת... הגיע לו העובד הוויטנאמי באמצע הלילה ומה זה מבסוווט... כשהתקרב אלינו והתחיל לדבר כמעט גם אנחנו הפכנו להיות מבסוטים כמוהו רק מהניחוחות האלכוהוליים שהוא פיזר... קיצר, כשמע שיש לנו עכבר בתא, הוא צחק קצת, ליטף את תומר (וייטנאמים חזק בליטופים) ואז הכניס את חתיכות הנייר המכורסמות חזרה למאורה והציע שנשאר מעכשיו עם הרגליים על המיטה... זהו... והלך מתנדנד לו במסדרון של הקרון והשאיר אותנו מאחור בשוק-בהלם-המומים... ובעיקר רגועים... :)

מפה לשם... אילתרנו איזה משהו מיש מאין כדי שהעכבר לא ייצא לכיוון התא שלנו... סגרנו את הפתח של המאורה והעברנו את החצי השני של היממה בתא ב- אוויר... תוך כדי הדילוגים והמעוף בין המיטות והשולחן התחלנו לסלוד מכל מה שבתא הזה... פתאום מתחילים לראות את כל הפגמים ואת כל מקקים ואת כללללל מה שלא ראינו ברגעי האושר שלנו שם... הכל מעורר סלידה! הכל נראה מלוכלך, כל התא הזה פתאום ממש לא בא לנו בטוב... חשבנו שהנסיעה הזאת תימשך לנצח... אפילו שדות האורז שבחוץ לא הרגיעו אותנו... ובמעמד מצוקתי זה נשבענו שהנסיעה הבאה שלנו ברכבת תהיה רק (!) במטרו, במחלקה הראשונה הכי מפנקת באירופה!!

אחרי 25 שעות נסיעה ש-5 מתוכן היו שעות אושר ותמימות, הגענו לנה טראנג... קודם כל איזו עיר מהממת! עיר חוף קלאסית מדהימה! שכחנו שאנחנו בוייטנאם, שכחנו מהרכבת, העכברים והמקקים ולרגע הרגשנו שאנחנו בטיילת בתל אביב! איזה אוקיינוס מהמם, איזה חופים מהממים, איזו טיילת מדוגמת, כמה מרווח ועל אף שזאת עיר אסיאתית גדולה, באופן מפתיע היא לא כאוטית בכלל... אחרי שהסתובבנו ובהינו שעתיים באוקיינוס, נשמנו לרווחה והודנו לעולם על כל הטוב הזה, גילינו להפתעתינו שיש מצב שאנחנו בכלל לא בוייטנאם אלא במוסקבה הקטנה... הכל מסביב ברוסית, כולם מדברים רוסית והתיירים היחידים בעיר הזאת הם תיירים רוסים... כמו שפושקר ההודית אהובה על ישראלים וויינג ויינג הלאית אהובה על קוריאנים, מסתבר ש-נה טראנג הוייטנאמית אהובה על האומה הרוסית... חייבת לציין שנהניתי מהיתרון האישי שלי בעניין... ווייטנאם לעולם לא הייתה מובנת כל כך...  :))

התמקמנו במלון ממש קרוב לטיילת ולשוק הלילה... בימי השמש בילינו בעיקר בחופים, בבריזות המלוחות מול האוקיינוס המדהים... הגלים היו מטורפים- מטורפים- מטורפים! לגבהים שהם הגיעו- בארץ החוף היה נסגר למבקרים, אבל כאן אפילו מציל אין... ניחא מציל... דגל קטן שסתם ירגיע- רק לתחושה... הדגלים היחידים שהתעופפו להם ברוח היו דגלי הקומוניזם הסוציאליסטי (או מה שזה כאן)... וכשחושבים על זה לעומק... מאוד לא סוציאלי מצידם להפקיר ככה את האדם הקטן להתמודד לבדו עם עוצמות האוקיינוס... :)) אבל... על אף הגלים ועם הגלים נהננו מהשמש, הרוגע והשלווה וזה בעיקר מה שעשינו בנה טראנג... עשינו ים... :))

חוץ מזה, הסתובבנו לנו בין רחובות העיר, טיילנו בשוק לילה מדי ערב ואפילו הלכנו לראות את פסל הבודהה הלבן והענק שבעיר... ביקרנו בשוק המקומי, שוק ענק, עשיר ומאוד אותנטי... כל ההסתובבויות היו במרחק הליכה מהמלון (20-30 דקות במקסימום) מה שאיפשר להגיע לאיזורים מרוחקים יותר מהמעגל המתוייר וזה נורא נחמד... עם ההתרחקות יש פחות ופחות רוסית, אנגלית לא הייתה שם גם מקודם אז מה שמשאיר זה הרבה תנועות הידיים... מסתבר שגם בתנועות הידיים יש הבדלי תרבות עצומים... וכך למשל היינו באחד הדוכנים, הילד חיפש לעצמו משחק והפך בערך חצי מהדוכן בחיפושים... באיזה שהוא שלב, אני ותומר נעמדנו מחוץ לדוכן וניסינו לפתח שיחה עם המוכר... פניתי למוכר והראתי לו עם הידיים שהילד מחפש משחק, ואז... הוא התחיל להוציא לי את כל הדינוזאורים בחנות (בעקבות תנועות הידיים שלי)... קיצר... תנועות הידיים וזה... לא ממש אוניברסאלי... לא פוסלת את האפשרות שתנועות הידיים שלי הן אלה שלא אוניברסליות... אבל שתדעו למקרה שלא יהיה... :))

הכבישים כאן ברגיל סואנים בטירוף, הקטע של עיר רגועה וזה בתחילת הפוסט- קבלו בטל... סואנת ורועשת כמצופה ממנה ובעיקר ככל שמתרחקים מהאיזור המתוייר... כמו בהאנוי כלי הרכב העיקרי כאן הם טוסטוסים שדוהרים על מנת לדרוס... אין לעבור כביש, בלתי אפשרי בעליל... אבל כפליטי האנוי למדנו את העניין וגם כאן התקבצנו לסלע איתן עם עיניים עצומות ופשוט דהרנו לצד השני עם אמונה עמוקה בלב זה ייגמר בשלום...

מסתבר שבאמת ככל שמדרימים יש יותר ימי שמש והדבר משפיע באופן ישיר על האופי המקומי... האנשים כאן נעימים ומקסימים, יש בהם יותר רכות אין את האגרסיביות שחווינו בהאנוי ואחד הדברים המצחיקים על גבול ההזויים זה עניין המיקוח עם המוכרים... ידוע שבמזרח נהוג להתמקח על המחירים, אבל מה שקורה כאן זה מיקוח ברמות אחרות לגמרי... מתחיל ב”כמה?“, המוכרת עונה ”150 אלף דונג“, אנחנו משתהים לשנייה כדי להתאפס על המחיר... ואז תוך כדי השיח הפנימי עם עצמינו היא צועקת ”אוקיי, אוקיי, 30 אלף דונג“... הפערים בין המחיר הראשוני שהם מציעים לבין ההורדה במחיר השני הם הזויים... אין הגיון... דבר שעם הזמן גורם לתחושה מתמדת שדיי עובדים עלינו כל הזמן ובכל מקום... בוויטנאם יש מחירים לתיירים ויש מחירים למקומיים (בהכל כולל הכל)... הפערים בין השניים עצומים בטירוף... כל הזמן צריך להתמקח על אוכל, נסיעה, לינה, אטרקציות, קניות, מכולת... באיזה שהוא שלב זה די מעייף ללכת לקנות אפילו בקבוק מים... אז מצאנו פתרון שדי מקל עלינו בעניין, מחפשים מכולת אחת ומסעדה אחת עם מחירים הוגנים ומאמצים אותם עד סוף השהות שלנו בעיר...

וכמובן... חייב רגע להתעכב על הקולינאריה הנה- טראנגית... אם בטאם קוק התרגשנו מבשר כלב... פשששש... בהשוואה לפה טאם קוק זה בכלל כפר צמחוני... כל החיי (והלא חיי) באוויר, בים וביבשה מונח כאן על המנגל... וכן... (גם) תנין ונחש פיתון ענק יש אנשים שאוכלים את זה... בקצב הזה... לארץ נחזור טבעוניים... :)

ביומיים האחרונים שלנו בנה טראנג ירד גשם, אז זה הרגע שהרגשנו שחווינו ומיצינו, אפשר לנוע הלאה... נפרדנו מהעיר באהבה גדולה, קיבלה פינונת בלב ויאללה... היעד הבא דאלאת...


דאלאת
בוקר הנסיעה שלנו לדאלאת היה בוקר גשום וקריר מה שהכניס אותנו לאווירה מאוד כירבולית... אסף אותנו מהמלון בחור חביב וצעדנו יחד לכיוון האוטובוס שייקח אותנו לדאלאת... פתאום אנחנו קולטים לפנינו אוטובוס פאר מטורף! חדש- חדש מהניילון והבחור שלנו הולך לכיוונו... עם כל צעד שלו לכיוון של האוטובוס אנחנו עפים... ואי ואי כמה התרגשנו, זה באמת שלנו הפאר הזה! דילגנו כמו איילות לאוטובוס... אממה... פתאום, תפנית בעלילה... הבחור עבר את הפלא הזה והמשיך להתקדם לכיוון טיולית מתפרקת של שנות ה- 70, עוצר לידה, פותח את תא המטען וקורא לנו להכניס את המוצ'ילות... יא אללה... רק מזה היינו צריכים להתאושש יומיים... עלינו על הטיולית הזאת, מפוצצת התיקים, התיירים ושטיחוני הבד לא מוגדרים, התקדמנו לשורה האחרונה של האוטובוס, התמקמנו והתכרבלנו לנו בתוך היגון והשבר... אחרי חצי שעת נסיעה כשיצאנו ב- 8 בבוקר, הנהג עצר בתחנת ריענון תיירותית קלאסית למשך חצי שעה... להתרענן קצת אחרי הנסיעה המתישה של חצי שעה שעברה עלינו... חלק מהתיירים נשארו בתוך האוטובוס, חלק עמדו בחוץ ואף אחד לא ממש סס ללכת לדוכנים מלאי המזכרות או למסעדת מאכלי הים כדי להתפנק על ארוחה תיירותית ב- 8 בבוקר... וככה חיכינו שתסתיים לה חצי שעת העצירה התיירותית המיותרת הזאת (בגשם) כדי שנוכל להתקדם לדאלאת... 

במהלך כל הנסיעה ירד גשם, חלונות האוטובוס היו מלאים באדים כך שהדרך לשם הייתה דיי מסתורית... אבל מה שכן, היה ניתן לראות דרך שמשת האוטובוס הקדמית לאן אנחנו נוסעים... תוך כדי הנסיעה עוזר הנהג היה עסוק בניגוב השמשה (מלאת האדים) של הנהג כדי שזה בכל זאת ייראה קצת מהכביש תוך כדי שהוא נוסע בתוך הענן הערפילי שעל ההר... יש מצב שזה יותר ממזל שלא ראינו את הדרך כי ממה שראיתי דרך השמשה (בין ענן לענן) זה המון מפלי מים בצידי הכביש (שנוצרו בעקבות הגשם), מפולות בוץ אחת או שתיים והרבה בורות שתודה לאל לא פיספסנו אף אחד מהם... באיזה שהוא שלב ישבנו אחד עם השני במתכונת השרשרת האנושית כדי שאף אחד לא יתעופף לו לתקרת האוטובוס בביקורינו העקביים בבורות הכבישים... מדי פעם היו כל מיני פניות חדות ותוך כדי הפנייה כשאני מתבוננת על התהומות הערפיליים הזכרתי לעצמי למה בכל זאת לא ממש נסענו באוטובוסים במזרח... וחייב לבדוק האם יש מצב לטיסה בחזור...

כיאה לאווירת "מה שאפשר לדחות למחר- דוחים למחרותיים" שעופפת אותנו בטיול הזה, לא בדקנו אף מילה על דאלאת לפני שנסענו אליה... שמענו מהחברה הישראלים שזה מקום מהמם ומשום מה קיבלנו הרושם שדאלאת זה כפר פאסטורלי מקסים (נוסח טאם קוק)... אין לי מושג איך הגענו לזה אבל מבחינתנו אנחנו נוסעים לכפר וויטנאמי שקט עם נופים מטריפים מסביב... ואז נכנסנו לדאלאת... נשבעת שכשקלטתי את כל המלא- מלא- בניינים- בניינים- צפופים- צפופים- ומיליון הטוסטוסים והרכבים הבנתי שכפר זה לא והתפללתי חזק- חזק שזו עיירה רק עם קצת יותר מדי רחובות... אז לא... זו חתיכת עיר עם כל הנלווים... הסתכלתי על תומר הוא הסתכל עלי ובדקנו שוב בגוגל מפות האם זו אכן היא היא הדאלאת... אז כן... זאת היא דאלאת... ודאלאת זה לא כפר... שתדעו...

מופתעים מהגילוי המפתיע ומהמחיר ששילמנו על אי עשיית שיעורי הבית, ירדנו במרכז המרכז של המרכז של כל הבאלאגן בתוך העיר והחלטנו שאנחנו הולכים ל"חואן"... "חואן" זה רק נשמע ספרדי רומנטי בפועל מדובר בבחור וייטנאמי מקסים בעל גסטהאוס ומדריך טיולים וכל ישראלי בערך שביקר אי פעם בדאלאת סביר להניח שישן אצל "חואן"... הפעם לא סגרנו בוקינג מראש ואחרי שעיכלנו לאן הגענו, האופציה של "חואן" שממוקם בקצה העיר נראתה כדבר הכפרי והפסטוראלי ביותר שנראה כאן... חואן החמוד גר ברחוב מקומי ושקט, אפילו אפשר לראות את שדות האורז והחממות מעבר לגגות הבתים... בסך הכל הרגיש לנו ממש טוב... התמקמנו בהוטל (של דוד של חואן) שנמצא 5 דקות הליכה ממנו עם חדרים ממש מפנקים, הלינה כללה 2 ארוחות (בוקר וערב בגסטהאוס של חואן)... מדובר בארוחות של בית מפנקות בניחוח ישראלי... אוייייי איזה ארוחות... אוייי איזה אושר.... קץ לנודלס המוקפץ, המבושל, המטוגן או המאודה... ובעיקר... קץ לנודלס! האמת, רק בשביל חואן החמוד הזה והשידרוג בארוחות היה שווה להגיע לפה... 

הסתובבנו לנו יומיים באיזור, בניסיון לפענח איפה אנחנו... ירדנו אפילו למרכז העיר ואו שכבר התרגלנו לאופי האינטנסיבי של ערי המזרח או שעצם העובדה שרוב הזמן אנחנו לא נמצאים בתוכה, אבל דאלאת נראתה לנו ממש נחמדה... וחייבת וידוי- יש בה איזה יופי... היא אומנם כאוטית, מבולגנת ורועשת (ואת זה אי אפשר לקחת ממנה) אבל יש בה גם איזה נגיעות אסטטיות יפות שגורמות לריגושים פה ושם... השתקפות קלאסית לדבר הזה אפשר לראות ב-crazy house... בתו של נשיא (או אחד הבכירים) בנתה לפני 20 שנה במרכז העיר, בית באווירת ג'ונגל- במטרה לקרב את האנשים לטבע... הבית פתוח למבקרים והפך לאתר תיירותי די מוכר... קיצר, כל הבית בנוי ממבנים מבולגנים בנוסח שורשי העצים שהולכים ומסתעפים כמבוכים ובכל הסתעפות יש כל מיני כוכים בהם נמצאים חדרי שינה (שפתוחים ללינה לתיירים), המון מדרגות מסתעפות, חנויות מזכרות... מקום נחמד להסתובב עם הילדים ולשחק מחבואים בין כל הכוכים המבולגנים האלה... לצד הכאוטיות והבלאגן של הבית הזה הוא מאוד יפה... הוא באמת מקסים, כל המבנה הזה כמו תמונה מעולם האגדות... אז ככה גם דאלאת... יפה, כאוטית ובבלאגן אבל כשהכל ביחד- משהו שם עובד וזה מקסים...

אחרי שהתאפסנו על האווירה של המקום ופחות או יותר מה עושים כאן, סגרנו עם חואן טיול יום באיזור עם נהג שדובר אנגלית. זה היה אחד הימים המדהימים והמלמדים ביותר בכל 5 חודשי המסע שלנו... קודם כל הוא סיפר לנו על התרבות הוויטנאמית וההיסטוריה של וייטנאם שהיה מאוד מרתק... מסתבר שבווייטנאם חיים על פי המסורת העתיקה שבה (שימו לב בנות) האישה היא המפרנסת של הבית ויוצאת לעבוד בעוד שגבר הוא עקר בית- מטפל בילדים, מבשל, מנקה, מכבס ומפנק את האישה כשהיא חוזרת מיום עבודה עמוס... (הנה, קיבלנו הסבר למה רואים כאן רק את הנשים עובדות בחוץ), הם מתחתנים מבחירה ואהבה, ההורים של האישה משלמים נדודניה ואז... יש לבעל שנתיים של ניסיון שבו הוא מוכיח שהוא עקר בית מהמם... אחרי שנתיים האישה מחליטה האם להמשיך בחיי הנישואין או לא (במידה ולא, משפחת הבעל מחוייבת להחזיר את כל כספי הנדוניה)... אחרי הלידה האמא נשארת חודשיים שלושה עם התינוק בבית ואח"כ האבא מטפל בתינוק בזמן שהיא יוצאת לעבודה... בסיס הגישה המסורתית הזאת היא התפיסה שהאישה כמביאה ילדים לעולם (או במילים אחרות-"אלה" חמודים "אלה"), היא זאת שצריכה להיות היתד המרכזי בבית... פששששש... איך הפתיעו הוייטנאמים... אההה... תודו שלא ציפיתם... ורק שתדעו... שהגברים כאן נראים ממש מבסוטים ורבע סבל אין שם... :))

הוא סיפר לנו גם על ההבדלים בין צפון וייטנאם לדרום וייטנאם, ומסתבר שהאינטואיציות שלנו היו נכונות ואכן יש הבדל בין השניים... עד שנת 75 המדינה הייתה מפולגת לצפון ודרום (נוסח צפון ודרום קוריאה) ולאחר מלחמת וויטאנם (כשהצפון הקומוניסטי גבר על הדרום) הם אוחדו למדינה אחת... ועל אף שעברו למעלה מ-40 שנה מאז, הם עדיין מנסים לגשר על השוני בין החלקים... "טונג" (הנהג) היה מהמם וסיפר לנו המוווון על ההיסטוריה המרתקת של המדינה הזאת ועל השוני החברתי והתרבותי לאורכה... אבל... על אף שאני יכולה להשתפך פה שעתיים על הסיפורים המרתקים שלו... אנחנו נתקדם הלאה... יום סיור שלם לפנינו ויש מליין חוויות מהממות... :)

ביקרנו בחוות ומפעלים בכפרים המקומיים ומפלים באיזור ואתמקד בשוסים הרציניים ביום הזה... קבלו...

חווה לגידול קפה- ראינו איך נראה הקפה על העצים לפני המצב המוגמר המוכר לנו... וכל התהליך שהוא עובר החל מהקטיף, ייבוש, קלייה ועד כוס האספרסו... יש להם כאן איזו חיה דמויית דביבון קטן (מחילה על הבורות)- שהם מאכילים אותה בפולי הקפה ואוספים מהצואה שלה את הפולים בחזרה... כן... איכס... אבל זה מה שהם עושים ואנחנו פה ללמוד... קיצר, הקפה מהפולים האלה נחשב מהמשובחים שיש... אחרי שספגנו את כל התהליך של הכנת הקפה, התפנקנו עם הממי בכוס קפה לכל אחד (במחיר של לילה במלון)... ורגע לפני שאנחנו עומדים ללגום ולהתענג על טעמו הטרי... נפל עלינו איזה אחד מקטאר... שמע שאנחנו מישראל ו... התחיל בצעקות- פלסטין שמה פלסטין... פתח הפגנת יחיד בין 2 ספלי הקפה שלנו... יא רבי... מאיפה נפלת עלינו פתאום בין פולי הקפה בסוף העולם?? מפה לשם, אחרי כמה רגעים הזויים, קיפל כבודו את ההפגנה ונעלם... כן... הזוי... אבל התגברנו... וחזרנו לספלי הקפה שלנו- שהתברר מר למות... וכך... למדנו, חווינו, טעמנו ומחלנו... והכלללל בחווה לייצור הקפה... :) 

מפעל משי- מסתבר שכמו שזה נשמע, את המשי מכינים ממשי... זחלי משי... התהליך הוא כזה... מגדלים ביצי זחלי משי בחווה, מאכילים אותם עלים עד שהם גדלים והופכים לגולם... ואז... את הגולם הלבן-החיי-והעדין הזה מכניסים למים רותחים (מה שממית את הזחל שבתוכו) ומעטיפת הגולם מושכים חוטים לבנים דקיקים ורכים, מגלגלים במכונות ויוצרים פקעות על גבי פקעות של חוטי משי... בתוך המפעל הזה יש מאות אלפי גלמים של זחלי משי שעוברים את אותו התהליך כדי ליצור את החוטים ולארוג את הבדים הרכים והנעימים שידועים לנו כבדי משי... הבטן התהפכה לי כשראיתי את הדבר הזה... הילדים היו בהלם, וכל אחד מהם לקח (בשושו על מנת להציל)- 2 גלמים של תולעי משי... ואי... זה היה הזוי ועוצמתי כאחד... להשלמת החוויה ומהות הדבר הזה מחוברת למפעל חנות בדי ובגדי משי שנארגו ונתפרו מחוטי המשי שבמפעל... אז.... זה התהליך... וזה המחיר שעומד מאחורי כל בד משי רך...

7 המפלים- יש כאן איזה פארק מאורגן בתוך סוג של קניון ובתוכו נשפכים 7 מפלים מהממים... לא חשבנו שיש עוד מפלים שיכולים לרגש אותנו... אבל אלה בהחלט נגעו במיתרי הלב.... ואי ואי כמה עצום וכמה יפה!

חווה לגידול פטריות- חווה שבה מגדלים פטריות... אבל למה אני משתפת בזה... כי יש פה קטע מהמם... אלה לא עוד ערוגות של פטריות בחממות אלא שקיות מלאות נסורת עם זרעי פטריות בפנים, מכניסים אותם לתוך החממות החשוכות והלחות ואחרי שבועיים מכל פתח בשקית צומחת פטרייה... אלפי שקיות כאלה, שכל אחת ואחת הוכנה על ידי אדם ולא מכונה... הורס!

היינו גם ב"מפלי הפיל"- שהסלעים בתחתית המפל אמורים להראות כמו פילים- לבעלי דמיון מפותח מאוד... אבל המפל עצמו מקסים- מקסים... גם ביקרנו באיזו פאגודה מקומית שנחשבת לאחת המפוארות, אך רדודי הפגודות שכמונו פחות התרגשנו ממנה... ואם כבר אנחנו בקיצורים אז ביקרנו גם בחוות צרצרים (שמגדלים אותם למאכל), מפעלון לייצור ויסקי אורז (תומר אמר שסוףףף הדרך של ויסקי), מפעל לייצור נודלס (המתקנים לייצור הנודללס הכי פשוטים והכי בסיסיים שיש... עובדי המפעל היו בשעת סייסטה אז לא ראינו את הייצור בפועל אלא בעיקר דמיינו), שדות פלפל שחור (שהוא בכלל פלפל ירוק במקור) ובטח שכחתי עוד משהו...  אבל מה הכי חשוב... היה לנו יום מהמם מהמם מהמם! ואם אי פעם תמצאו את עצמכם בדאלאת... אז... חואן וחבילת הטיולים שלו...

חוץ מזה היינו כאן שבוע ימים, הסתובבנו באיזור, בשווקים, בין רחובות העיר ובעיקר התפנקנו על האוכל של חואן... בסך הכל היה לנו שבוע ממש מקסים...
זהו... עד כאן דאלאת... חמודה מאוד "העיר" הזאת... והיעד הבא מוי- נה... ובמילים אחרות, כפר דייגים עם מזג אוויר קיצי-חם והרבה חופים ... וכן זה כפר... בדקנו :)

כמה המלצות חמות והוצאות בשבועיים של נה טראנג ודאלאת....

נה טראנג המלצות והוצאות:
המלצות-
חופים חופים חופים... רצועת החוף הארוכה והמהממת של העיר הזאת, מקום מושלם לטיול בטיילת, לרביצה בחוף או סתם לבהות באוקיינוס ובאיים הרחוקים.

שוק לילה- במרכז העיר באיזור התיירותי, מאוד חמוד... לא משהו שלא היה בלאוס או תאילנד... אבל בשוק לילה מסודר ומאורגן תמיד כיף לטייל...

בודהה הלבן- הבודהה הזה בהחלט לבן-שיש-מבריק ומרשים בטירוף... הוא נמצא על איזה הר אז גם יופי של תצפית על העיר הכולה... אפשר להגיע ברגל ולחוות בדרך את כל העיר המקומית... חוויה נחמדה...

השוק המקומי- ענק, אותנטי בטירוף... ורק שתדעו האותנטיות מגיע עם ריח... שלא תגידו שלא אמרתי.... :)

הוצאות-
תנועה ומעברים (רכבת טאם קוק-נה טראנג)- 260$
לינה- 140$
ארוחות- 130$
קניות מכולת- 50$
קניות רחוב וכללי- 30$


דאלאת המלצות והוצאות
המלצות-
חואן! חואן! חואן- גם הלינה במלון מפנק ביותר, גם הארוחת עשירות ומפנקות וגם סיורים באיזור במחיר הוגן ולכל כיס... פשוט פלא חואן הזה! ובעיקר מאוד נוח כשהכל מרוכז במקום אחד (לינה, אוכל, סיורים) גם אם חואן החמוד מרוויח מזה עוד איזה דונג וחצי יותר...

"קרייזי האוס"- נורא נחמד לילדים, מסתובבים כמו במן מבוך אינסופי... חוויה ממש חמודה... בעיקר למשפחות עם ילדים... ובעיקר לילדים שבמשפחה... :)


הוצאות (שבוע)-
לינה- 200$
קניות במכולת- 40$
אטרקציות- 70$
קניות רחוב וכל מיני- 30$
קפה ונישנושים- 20$
מוניות- 6$
כביסה- 6$