תאילנד, בנגקוק

תאילנד... אוהבת! אוהבת! אוהבת! הכל אוהבת! מאוהבת קשות בהכל וכל הזמן! 

אחרי הפתיחה הראויה לתחילת מסעינו בתאילנד, אפשר להתחיל את הבלוג התאילנדי הראשון שלנו...

טסנו מהודו להודו (קונקשיין בהודו)... אחר כך טסנו מהודו לתאילנד... ולבסוף נחתנו בתאילנד... ומאז החיים שלי לא אותו הדבר... 

כבר בשדה התעופה התחלתי להתאהב... עזבו שדה... כבר בנחיתה כשראיתי את גגות הבתים הזהובים, שדות האורז המשורטטים והבתים שמסודרים שורות-שורות זה הרגע שבו התחילו הפרפרים...  בשדה התעופה כולם יפים, מסודרים, הכל מבריק, מריח בושם... מה ביקשתי? קצת ריח בושם באוויר?? וכך, בין ניחוחות ריחניים ולבן- נקי מסביב תאילנד כבשה את ליבי... זו הייתה אהבה ממבט ראשון ;))

לקחנו מונית לקאוסאן, לא היה לנו מושג מה זה? מי זה? ואיך הוגים את זה? אבל הגסטהאוס שלנו היה באיזור ולשם נסענו... נהג המונית החמוד שלנו מרגע העלייה לרכב עד הגסטהאוס לא הפסיק לצחוק ולדבר במרץ... מדבר עם עצמו, מצחיק את עצמו, מרוצה, טוב לו חמוד... מה שהוא דיבר שם זו לא הייתה אנגלית, המזל שמדי פעם התפלק לו איזו ”אוקיי“ קטן וכך ידענו שאנחנו לא מאבדים אותו... חמוד אמיתי...

במהלך הנסיעה שארכה כחצי שעה ישבנו ברכב והסתכלנו בכבישים כמו הלומי הודו... נקי, שקט, אין צפירות, אין חיות, נוסעים רגוע, אין הישרדות בכביש, הכל מונח במקום הנכון... בקיצר, שלמות...
מה שכן מרגישים בעיר את האבל של העם התאילנדי. באמת עצוב... בכל מקום מונחים פורטרטים ענקיים של המלך, בנגקוק מקושטת בפרחים וסרטי שחור לבן, יש איזו עצבות באוויר וזה מורגש...

בדרכינו לגסטהאוס הכנו את עצמינו לאיזור מרכזי בעיר או במילים אחרות הכנו את עצמינו ל”מיין בזאר“ התאילנדי... וכשהגענו, הסתכלנו מסביב ולא להאמין... צרפת! אנחנו בצ-ר-פ-ת!! הכל מבריק ברחוב, שכונה פסטוראלית, סמטאות- סמטאות וים צרפתים עם ה”בונז`ור“ ההורס שלהם... כל התאילנדים מחייכים, נעימים... זהו! מפה אני יוצאת רק עם משטרת ההגירה!! (וזה עוד לפני שנכנסנו לגסטהאוס)

ואז נכנסנו לגסטהאוס... אמא! זה גסטהאוס?? זה מלון 5 כוכבים בהודו! הרגשתי אלה, הממי אל והילדים אלים קטנים! איזה פינוק, איזה חדר, הנקיון, ו... גולת הכותרת ה-ויי-פיי --- הוא עובד(!) ממש... אמיתי... מעלה תמונות, אתרים... אחחח הריגושים הקטנים... קיצר, שלמות... התלהבנו, התלהבתי ובשיא ההתלהבות יצאנו לטיול פסטוראלי באיזור...

תוך כדי ההליכה בסמטאות המהממות שלנו בין בתי הקפה הרומנטיים, בשלווה שמסביב, שמנו לב שאנחנו בחוויית פוסט- הודו... שומעים טוקטוק- בורחים, רואים קטנוע- בורחים, בכללי כל כלי רכב ממונע שמתקרב- אנחנו בורחים... אנחנו באיזה לחץ פנימי של הישרדות ברחוב, בעוד שהנהגים התאילנדים מצידם במקום לדהור אלינו- הם עוצרים, נותנים זכות קדימה להולך רגל, אין צפירות בכלל (נתעכב שניונת... אין- צפירות- בכלל- בשום מצב- בשום מקום!), כלום רק רוגע, שקט ושלווה... אז אם יש מקום לריפוי הנפש ההודית ההיסטרית שלנו... אז אנחנו במקום הנכון ;))

הקאוסאן (שזה האיזור המרכזי שקרוב אלינו) זו למעשה שדרה מלאה בחנויות, באסטות, מסעדות, מסאז`ים ודוכני אוכל רחוב מהממים! ויש דבר כזה דוכן אוכל רחוב מהמם- נקי וטעים! מרוב ההתרגשות אכלנו כאילו הרעיבו אותנו חודשיים... כל הקילוגרמים שהשארנו בהודו העלנו בחזרה בערב מתלהב אחד... התיישבנו למנוחה שבעים, מרוצים ומאוהבים בתאילנד, בצד מונח לו שייק פירות טרי ועוד 20 אלף פירות חתוכים... ובין נשימה לנשיפה כשהתפנה קצת מקום בגוף, דחסנו חתיכות אננס לקיבה... לדחוס-לדחוס... אויייי איזה אושר!

ביום למחרת המשכנו להתרגש מכל הטוב הזה ולקראת הערב הלכנו לארוחת שישי בבית חב”ד...היה ערב קסום כתמיד. בכלל אנשי החב”ד הם אנשים נדירים ועושים עבודת קודש במרחקים, מעניקים תחושת בית וזה לפעמים כל מה שצריך...

אחרי האוכל החלטנו ללכת לשוק הפרחים באיזור... השוק פתוח בלילה ושילוב של טבע עם שוק מבחינתי המיזוג המושלם!

כדי להגיע לשוק החלטנו ללכת ברגל היות וכל הרכבים בכביש פשוט עמדו והיה פקק אינסופי. ככל שהתקדמנו עם הרחוב והתחברנו לכבישים המרכזיים באיזור ארמון המלוכה- הכל מסביב היה חסום ובצידי הכבישים אלפי אנשים לבושים בשחור ישובים על המדרכות בשקט... מדהים... הבנו שזה קשור למותו של המלך וככל שהתקדמנו כך כמות האנשים הלכה וגדלה (ומדובר בעשרות אלפים אם לא יותר). בצידי הכביש הייתה שורה ארוכה ואינסופית של דוכנים שבכולם חילקו אוכל, מים, פרחים ותמונות של המלך והכל בחינם... אווירה של אובדן לאומי באוויר, חלקם בוכים, חלקם כורעים אל מול ארמון המלך וכל הזמן נשמר שקט ברחוב... האווירה מאוד הזכירה לנו את ה-4 לנובמבר... מסביב למקדש אנשים הדליקו נרות והניחו פרחים והכל באחדות, דממה וכבוד הדדי... עצוב-עצוב...

אחרי צעידה של כשעה שבמהלכה ספגנו את הצער הלאומי של תאילנד והיינו איתם וביניהם ברחובות, הגענו לשוק הפרחים... איזה שוק חביב... זה יותר בכיוון של רחוב מרכזי שממנו יוצאות כמה סמטאות מלאות בפרחים (פחות שוק-שוק מקורה ומגודר כמו שאנחנו מדמיינים), אבל הוא מקסים כמו שהוא בתוך הפיזור הצבעוני והריחני שלו. לאורכו יושבים שוזרי הפרחים ובמיומנות מדהימה יוצרים צורות וצבעוניות מדהימה עם עלי הכותרת של הפרחים... קסם... תרפיה... הסתובבנו בין החנויות והדוכנים, הרחנו, נפעמנו, התפלאנו וחזרנו בחזרה...

ביומיים הנוספים שנשארו לנו בבנגקוק (לפני העלייה צפונה) הלכנו לשוק הצף ומקדש הבודהה השוכב... 

התעכבות קצרה בעניין השוק הצף... 

סגרנו את כל ההסעה התיירותית מראש והשכם בבוקר היינו בדרכינו לשוק. קודם כל השוק מקסים, אותנטי ותיירותי בטירוף... מדובר בנהר צר שחוצה כפר מקומי, בשלב מסויים של המפגש בין הנהר והכפר הקימו שוק. מתקן שווקי מאורגן ומסודר עם דוכני בגדים, מזכרות ואוכל... השוק הוא משני צידי הנהר ועל הנהר שטות סירות עץ אותנטיות חלקן על תקן הדוכנים וחלקן על תקן המוניות (התיירותיות) השטות... הגענו לשוק ותכננו לטייל רק בשוק שעל גדות הנהר, החלטנו שלא נופלים למלכודת התיירותית עם עניין הסירות השטות... אבל דג שכמותי, ראיתי את כל האותנטיות המהממת הזאת עם הסבתות התאילנדיות על הסירות עם הפירות, והלכתי להתייעץ עם מדריכת הטיולים עד כמה כדאי לשוט בשוק (טוב שלא הלכתי לשאול את המשיטים של הסירות אם הם ממליצים לעלות על הסירה)... קיצר, ההיא כמובן תוך 10 שניות של התלהבות הלהיבה אותי ואני רצתי לקופה לקנות לנו כרטיסים לחוויה של פעם בחיים- שיט בשוק הצף! ועל הדרך פירקתי לנו חצי מהתקציב היומי לחוויה החד פעמית הזאת (בכל זאת מוצ'לרים :)). עלינו על הסירה ואיתנו עלו על 50 סירות זהות מיליון תיירים נוספים... הנהר צר, וסירות הרבה... שיוט של חצי שעה בשוק הצף שאורכו 70 מטר בלחץ כשהסירה עצמה באורך של 7 מטר... רוב הזמן התנגשנו עם כל הסירות האחרות ושמרנו על הידיים שלא ימחצו לנו תחת הפקק בנהר... זה היה קצת פחות שייט יותר בכיוון של דחיפות בשיוט... תומר הסתכל עלי... אני עליו... וברגעי שייט חווייתי של פעם בחיים הבטחתי לו שאני יותר לעולם לא אקנה אטרקציות כשאני במצב של התלהבות...

חוץ מזה השוק מקסים, חביב, נחמד... לחוויה חד פעמית (שלא יהיה שהייתם בתאילנד ופיספסתם את השוק הצף) שווה את המאמץ... חשוב לציין שהיינו בשוק הצף השגרתי- היומיומי שלהם... יש שוק צף נוסף של סוף שבוע (במקום אחר) והוא הרבה יותר גדול ומרשים- לדברי מדריכת הטיולים... :)) 

אבל עזבו רגע את אטרקציית הדוכנים והסירות השטות, מה שבאמת היה מדהים בשוק הזה הוא שכל המשיטים בשוק הן בעיקר נשים מבוגרות (בגיל של סבתא שלי), פה ושם אפשר למצוא איזה סבא משיט... מהמם! משיטות את הסירות במיומנות מדהימה, סוחרות בסחורה שלהן ותוך כדי מריצות חוויות עם השכנות לנהר... שמחות, צוחקות ובעיקר מלאות חן וקסם... מדהים! רגע של שיעור לחיים :)

רצינו ללכת לארמון המלך ושאר המקדשים... אך בשל מותו של המלך הארמון סגור (נאמר לנו שייפתח שוב לתיירים ב-1 לנובמבר), המקדשים מסביב גם לא כולם פתוחים לקהל, רק מקדש של הבודהה השוכב פתוח... כל האיזור שמסביב לארמון חסום לתנועה ויש נהירה עצומה של המקומיים. כדי להגיע לאיזור בכלל ולהיכנס למקדש הבודהה צריך להיות לבוש בהתאם למצב- חולצה שחורה או לבנה...  

אנחנו הלכנו למקדש הבודהה השוכב, מקדש מדהים ביופיו שכולל פרט לבודהה העצום גם הרבה מבנים ופגודות צבעוניות ומדהימות ביופיין... חובת ביקור... 

עד כאן בנגקוק... אנחנו עוד נחזור... אך לסיכומון עד כה, בנגקוק היא מקסימה, עיר ענקית שיש לה המון להציע... אני בטוחה שבזמן השגרה הרגילה היא הרבה יותר סואנת, רועשת, ותנועתית... אך לעת עתה... אחרי חודשיים של הודו וקינוח של דלהי, בנגקוק היא מושלמת! 

כמה המלצות חמות

"bewell"- הגסטהאוס הראשון שהתארחנו בו (ונאלצנו לעזוב משום שעשינו בוקינג רק ליממה ולא היה ניתן להאריך), גסטהאוס מקסים, נמצא במקום שקט ורגוע, בין הסטאות הפסטוראליות של בנגקוק. פחות מתאים למשפחות עם ילדים קטנים (יש המון מדרגות צרות לעלות) אך ילדים גדולים יותר יכולים להסתדר... 

"blue chung"- הגטסהאוס השני שהתאכסנו בו, מ-ד-ה-י-ם, מושלם למשפחות, כולל טרסה עם בית קפה שקט (ובר בלילה), בעלת הגסטהאוס מקסימה... מומלץ בחום!

אנחנו התאכסנו באיזור של רחוב samsen איזור 4, איזור מקסים ושקט, רווי בסמטאות, בתי קפה שקטים, מסעדות מקומיות נהדרות... חלק ניכר מהזמן בילינו שם...

הוצאות בנגקוק (5 ימים)- משפחתי:

לינה: 150$

ארוחות בוקר/צהריים: 65$

נישנושי רחוב: 60$

אטקרציות: 60$

מיוחדים (שופינג): 50$

מוניות: 25$