הודו, אגרה + דלהי

העיר הבאה שאליה נסענו היא אגרה... באגרה נמצא הטאג` מאהל... אנחנו כבר בהודו, כבר לכיוון דלהי, אז כדאי להציץ בפלא עולם הזה מקרוב. לרוב כולם נוסעים לדלהי ומשם לוקחים נסיעת יום וחזרה לאגרה. אבל אנחנו היינו יצירתיים ונועזיים ולקחנו רכבת ישירות לאגרה, אפילו הפגנו קרטוב של אחריות וסגרנו מראש גסטהאוס ללילה במקום (צמוד לטאג`)...
נסענו לפלא עולם הזה 13 שעות... תוך כדי הנסיעה שמנו לב שרף הסטריליות שלנו הולך ומתדרדר... אם בנסיעה הראשונה (אי שם מאמריצר) נמנענו להסתכל על המצעים המכובסים ברכבת ולבשנו חליפות חלל שחלילה לא ניגע באיזה חלקת מושב ביד חשופה... היום חמודים... פשששש... אחרי פז”מ של כמה נסיעות, אנחנו מתפנקים ומתעטפים במצעים האלה כאילו זו כרבולית של ורדינון... מרוצים... יש מצעים נקיים! יש שמיכות סקביאס! איזה קרון מפנק!! בקצב הזה, עוד קצת ואנחנו מתקלחים עם ההודים בכיור שבין הקרונות ;))

סיימנו להתפנק על השינה ברכבת והגענו לאגרה. מסתבר שמדובר בעיר ענקית... אחרי חוויית אודייפור היא צריכה להתאמץ קצת יותר מעבר להילת הטאג` מאהל :) מדובר בעיר הודית טיפוסית- טוקטוקים, מכוניות, ואוטובוסים צופרים, פרות וקופים, כאוטיות והרבה אבק באוויר... הנופים קצת שונים... פחות אלדין של אודייפור ויותר בתים בצבע אדום חימר, יותר מסגדים, הכבישים רחבים יותר ואפילו מדרכה ראינו... והאשפה יאמר לזכותם- שומרים על הסטנדרט קבוע... ;))
אחרי שהתמקמנו בגסטהאוס החביב שלנו יצאנו לטאג` מאהל...

בצעדינו לשם ניסינו לפלס את הדרך בין מיליוני נהגי טוקטוקים/ מוכרי הדוכנים/ מוכרי החנויות שקופצים לעברינו... מה זה קופצים לעברינו? יושבים לנו על הגב--- ואנחנו סוחבים אותם בשק קמח כל הדרך עד הטאג`... אינטנסיביים החברה האלה... נחושים ביותר... באיזה שהוא שלב אחרי הרבה ”לאוים“ ו”תודות“ בכל השפות וצורות הבעה, גילינו את מילת הקסם ”later“- עובד פלאים... אז הנה פינקתי אותכם בטיפ שימושי... ;)) 

כניסה לטאג` מאהל עולה 1000 רופי לאדם, (על ילדים לא משלמים). המקום כל כך מדהים ביופיו ששווה כל רופי... מדובר בפארק ענק עם כמה מבנים ארכיטקטוריים מדהימים ביופים, מזרקות מים קטנות וגולת הכותרת הטאג` מאהל בכבודו ובעצמו עומד במרכז כל הפאר שמסביב... המבנה הזה מדהים! כשנחשפים אליו מרחוק לראשונה נעתקת הנשימה... פשוט פלא!! התלהבנו, צילמנו ורצינו לראות ולהרגיש את הפלא הזה מקרוב... לראות אותו מבפנים...
בכניסה לתוך המבנה מקבלים כיסויים לנעליים (מדובר במקום קדוש), במקום להיכנס יחפים נכנסים עם הנעליים מכוסות... גאונות! (זה לפני שגיליתי את השילוב של אפקט החום ומקום סגור)...
בפנים עמוס, צפוף, מיליוני אנשים מתקדמים ברכבת מעגלית בתוך מבנה מעגלי ובעיקר כולם מתלהבים, נפעמים, מצלמים, מתמהמהים ובעיקר מזיעים בתוך החממות האלה שעל הרגליים... איזה ניחוחות התעופפו להם שם באוויר... הרגיש כמו נצח מסלול המבוך האינסופי הזה... (ציינתי שהגענו למקום בשיא החום?) פלא-פלא... הפלא הוא שהצלחנו בסוף לצאת מהפלא הזה על הרגליים...

אחרי שסיימנו את סיורינו בטאג` מאהל, שקלנו ללכת לראות עוד כמה מבנים מרשימים באיזור... יש את הטאג` הקטן, מבצר הנמל ועוד כמה שהמלך בנה כי אהב את אישתו ואני פחות בקיאה בהם... אבל בגדול מדובר במבנים מרשימים, ייחודיים, היסטוריים, ארכיטרטוריים, עוצמתיים וכל מה שפחות מעניין אותנו... חייבת לציין שניסינו... אפילו הלכנו לאחד מהם- המבצר האדום בנמל... הרבה חומות עצומות, הרבה קירות ענקיים, הרבה עוצמה, הרבה מרשים... ובעיקר הרבה הרבה חם, הרבה אנשים, הרבה עמוס והרבה יאללה ממי מיצינו- היינו- ראינו- נפעמנו... קדימה למזגן... נשמור את הבכורה לטאג` מאהל וננצור את ייחודו לנצח... את העומקים והריגושים שמרטיטים את מיתרי הנשמה נמצא במקומות אחרים... ;))

ביום למחרת יצאנו ברכבת של 5 שעות לדלהי... אוייי דלהי דלהי... כמה הפחידו אותנו ממנה... בסיוטים הייתי מה”מיין בזאר“... מרוב החרדה הזמנו מראש בית מלון(!) מחוץ לטווח המיין בזאר, בית מלון חמודים לא גסטהאוס אם לרגע פיספסתם את הריגוש... תכננו כל דקה ודקה ביומיים של שהות שהקדשנו לעיר... קיצר, הבית בכוננות גבוהה לקראת ההגעה וההתמודדות עם דלהי...

ואז הגענו... תנו לי רגע לאסוף את עצמי... 

קודם כל... המיין בזאר נשמות טובות, הוא טיילת שבדית ליד כל השאר... עוד רגע חוזרת למיין בזאר אבל נחזור אחורה להשתלשלות הדברים...
ירדנו בתחנת הרכבת המרכזית, ירדנו מבסוטייים ומרוגשים ואיתנו ירדה באותה התחנה חצי מהיבשת ההודית... לפי הגוגל מפות היינו במרחק של 10 דקות הליכה לבית מלון, אבל לא רצינו להתברבר עם המוצ`ילות על הגב והחלטנו לקחת טוקטוק... נסענו עם הטוק טוק מטר וחצי ונתקענו בתוך הפקק... לא, בעצם זה לא היה פקק... תיקון... נתקענו בתוך ערימת טוקטוקים, מכוניות, משאיות, אופניים שכולם עומדים וצופרים... כולם תקועים, צמודים צמודים, נושקים אחד לשני, בתוך ערימה אחת כאוטית ותקועה וצופרייייים! ואנחנו בטוקטוק... שאין בו את אפקט החלונות... (אז עם החזרה לארץ שוקלים לדרוש הכרה בנכות שמיעה)... שעה שלמה היינו תקועים בתוך הפקק האינסופי הזה, ואחרי שעה ישתבח שמו- הגענו לבית מלון...

טיפ ראשון עד כה-- בדלהי לא נוסעים בכביש ואם כבר אז בטח לא בטוקטוק...

המשך תנועה... בית המלון שלנו היה מפנק, מהמם, הורס עונה על הציפיות! איזו החלטה נבונה עשינו! איזו בחירה! שלמות! חבל רק שהוא נמצא במרכז חרייה... מסתבר שכל המעגלים של רחובות שמסביב למיין בזאר הם בקונצפט של מרכזי חנויות של תעשייה- מסחר- מזון- קדושה- וכל מרכז שעולה על דמיונכם והכל ביחד אחד על השני- קומות-קומות, צפוף ורועש... הרעש הוא הבסיס לפתיחת העסק במעגלי הרחובות האלה, הפרמטר השני הוא ייצור אבק... כמה אבק, שה` יעזור לי, ביומיים האלה מהריאות שלי אפשר להקים מרכז תעשייה קטן...

אחרי שעטפנו את כלי הנשימה שלנו בכל צעיף אפשרי יצאנו לכיוון האיזור המודרני של העיר, לכיוון המטרו שייקח אותנו לשכונות החדשות והנקיות, למרכזי הקניות המערביים ולחנות הקצ`ואה/דקטלון של תומר... דלהי ענקית, יש גם איזורים נקיים ולשם כיוונו... ואז עברנו במיין בזאר... תשמעו... בהשוואה לכל היתר מסביב... מיין בזאר מה זה בקטנה, שדרונת קטנה ולא מזיקה, אפילו ידידותית... אז לכל נבהלי המיין בזאר, אפשר להירגע, לכו לבית חב”ד שם- אחלה אנשים ויופי של אוכל...

לאיזור המפנק של דלהי החלטנו לנסוע במטרו, קץ לטוקטוקים, קץ לכבישים... המטרו של דלהי חדש, מדהים, לא יורד מהמטרו האירופאי, אפילו חדיש יותר... איך התפנקנו לנו בנסיעה- נקי, מזגן, פינוק... אירופה! מה שהתברר כאשלייה רגעית, כי זה המטרו שנותן שירות למיליון תושבים בעיר, ואחרי 5 דקות של נסיעת פינוק חשנו את כל המיליון ביחד, הגיע לו הגל של אנשים שנדחסו ודחסו במטרו החדיש הזה, וכולנו יחד כמו סרדינים קרוב-קרוב... נעלם לו אפקט המזגן והרוח היחידה שהרגשתי זה את הנשימות של כל ההודים מסביב. מרחב אישי וזה... פחות עובד פה...

הגענו לאיזור הקניונים וחנות ה”קצ`ואה“... פאר... מסתבר חמודים שיש בדלהי גם הודו מודרנית, אסטטית, נקייה, עשירה, הודו אחרת... ההודו הזאת נמצאת בתוך הקניונים ובתוך החנויות הממוזגות והמצוחצחות הרחק מהמרכז... אבל... עד הקניונים והחנויות האלה צריך להגיע?? אז מגיעים להודו המודרנית דרך אבק, צפירות, עומס, כאוטיות, באסטות, עוני... מגיעים אליה דרך הודו...
התפנקנו לנו ביום כיף בחנויות, בית קפה, קניון... נשמנו טוב, עד השקיעה היינו שם... והיה תענוג...
ביום האחרון בדלהי לא עייפנו את עצמינו יתר למידה ובעיקר נמנענו מלצאת עם הילדים לשדה קרב שבחוץ... קפה מפנק במסעדה שקרוב לבית מלון, וחזרה למזגן וויי פיי בחדר...

למען האמת יומיים לדלהי בשבילי זה די ויותר... לכל אוהבי הארכיטקטורה, מוזיאונים, חוויות אותנטיות וכאלה... יש את זה בדלהי ובשפע... בכל זאת מטרופולין מטורף, אך כחובבי כפרים קטנים והרים ירוקים, סדנאות פשוטות ורחובות קטנטנים ושקטים- העניין הזה פחות דיבר אלינו ופינוק בחדר קטן, אינטימי... לא יורד מהחוויה... ;))

יאללה... בלילה הטיסה... עצוב... עצוב... סיום תקופה... תקופת הודו... 

אבל חמודים... נראה לי שאתגבר... בכל זאת אנחנו בדרך לתאילנד!!!

סיכום הוצאות של חודשיים בהודו (משפחתי)

לינה:800$

ארוחות: 1100$

קפה ונישנושים: 200$

שטויות רחוב: 160$ 

קניות לחדר: 160$

מוניות:70$

חוגים וסדנאות: 70$

כביסה:10$

מעברים:1400$ (כולל טיסה לתאילנד ורכבות בין הערים)

אטרקציות: 50$

שונות: 350$ (שופינג)