וייטנאם, האנוי + האי קטבה

האנוי
ואי ואי ואי ואי ואי... חודשיים אנחנו ברוגע ושלווה בין נופים עוצרי נשימה, חודשיים של אווירה כפרית ושלווה, מפנקת... אווירת שקט... ואז... הגענו להאנוי... סוף לכפריות, שלום לחיים הסואנים- הרועשים- האינטנסיביים ושלום למיליוני הטוסטוסים!!

דרכי ההגעה מלאוס להאנוי מסתכמות ב- 2 עיקריות, מעבר יבשתי באוטובוס סליפר של 26 שעות (לפחות) בדרכי הרים, עיקולים וקפיצות... או... טיסה ישירה לואנג פרבנג- האנוי ותוך שעה אנחנו ביעד... אז לא הייתה כאן התלבטות, מוצ'לרים, חוויות, הכל טוב ויפה... אבל... יש רגעים בחיים שבהם משחררים את הרוח המוצ`לרית ומתמסרים לנוחות שהעולם מציע. להאנוי יצאנו אחר הצהריים המאוחרות והגענו בשעות הערב המוקדמות, דאגנו מראש לבוקינג ללילה אחד, כך שמהשדה ישירות לבית המלון ולמיטות... פינוק...

למחרת החלטנו לחפש מלון אחר, אנחנו בעיר העתיקה של האנוי שמלאה במיליוני בתי מלון וגסטהאוסים, לפנינו יום שלם, אין תנאים מושלמים מזה לחפש מקום לינה חדש ומפנק. יצאנו עם הילדים... וחיפשנו... וחיפשנו... וחיפשנו... עברנו את כל בתי המלון והגסטהאוסים ברדיוס של קילומטר מסביב למלון שלנו, 6 שעות (!) של חיפושים... אבל... מה שלא לקחנו בחשבון, שמסתבר שהאנוי היא מאוד אטרקטיבית בקריסטמס ומחירי המלונות והגסטהאוסים בשחקים... קיצר, הסתובבנו, שוטטנו וצעדנו ברחבי העיר הויטנאמית הצפופה, העמוסה, הכאוטית והמפוצצת הטוסטוסים... (רק שתדעו ש"סוזוקי" ו"הונדה" עושים את פה את ה-קופה שלהם, רוצו להשקיע במניות!) ו... ואי ואי כמה צפירות... מאז ימי הודו לא שמענו צפירות... כמההההה צפירווות וכמההההה תנועההה! ואז בכל האינטנסיביות הזאת האמת הכתה בי... זה לא קשור רק להודו והאופי הכאוטי, הרועש והאינטנסיבי הזה... זה המזרח... המזרח (בערים הגדולות) הוא-הוא האינטנסיבי!

אז ככה בתוך הכאוס האינסופי הזה, במשך כמה שעות חיפשנו מקום ללון... תאילנד ולאוס פינקו אותנו... יש לנו דרישות, והרבה דרישות... שכחנו את צניעותה של הודו, הביוב הנוזל, הקירות המעופשים וצפיפות המטורפת... נהיינו חמדנים... רוצים מרחב, קצת אור, רוצים לראות נוף קטנטן מהחדר... אבל אנחנו בהאנוי שהמבנים בה בנויים כל כך צפוף שלפעמים נדמה שהם חולקים קיר משותף... אין מרחב, נוף ואור בחדרים... הכל עמוס וחשוך... יש אור... אבל שם בהילטון 5 כוכבים שמתנשא מעלינו ועלינו שם מעל המבנים של העיר העתיקה... ואנחנו בינתיים כאן עמוק בין רחובותיה הצפופים, צריכים להתחיל לשחרר את הפנטזיות כי אנחנו מוצ'לרים!

קיצר, באיזה שהוא שלב אחרי עשרות בתי המלון וגסטהאוסים שראינו... התחלנו לצלוע... וזה היה הסימן שזהו... עוד רגע אנחנו מקימים אוהל ממש פה בכיכר הקומוניסטית המרכזית... ככה התדרדרות... רק תנו מקום להרים את הרגליים... ואכן, היאוש נתן את אותותיו ואי שם בשעות הצהריים המאוחרים התפשרנו על בית מלון... שקורא לעצמו "בית מלון"... שזה יפה כל הערכה העצמית הגבוהה הזאת שלו...כי בשם "הוסטל" הייתי שוקלת אם לפרגן לו... אבל יאללה... העיקר שסוף סוף מצאנו מקום להניח בו את הראש ואת הרגליים המפורקות... להיות בהודייה!

ביום למחרת הכל נראה רגוע יותר... מדהים, רק מוצאים מקום לפרוק בו את הציוד ולהתרפק- הכל מסביב נרגע יותר (יחסית), הכאוטיות שאפפה אותנו אתמול מבחוץ (וגם מבפנים) ניתנת לעיכול... בין מיליוני הטוסטוסים הדוהרים מתחילים לראות את המראות האותנטיים בעיר העתיקה- מוכרי הפירות והירקות עם כובעי הקש המחודדים, את האופי המיוחד של כל רחוב, כל באסטה וחנות... סוף סוף אפשר להתמסר ולחוות באמת כשהלב קצת יותר פתוח והרגליים חזרו לתפקד ולשאת אותנו ברחבי האנוי... :)

השקענו בהאנוי 4 ימים של שהות, בהם טיילנו בעיקר בעיר העתיקה, בשווקיה ומסביב לה, חצינו את כבישיה הסואנים בהתאבדות טוטאלית עם עיניים עצומות- כי אין פשוט דרך אחרת לחצות אותם והתפללנו תוך כדי שאיזה חבורת טוסטוסים לא תעלה עלינו... תמרורים ורמזורים יש כאן אבל הם בגדר ההמלצה בלבד ואין ויטנאמי אחד בכל האנוי הזאת שלוקח את ההמלצה הזאת ברצינות... הסתובבנו מסביב לאגם שמוקף בפארק ירוק ושדרה מקסימה ובאיזה שהוא שלב מצאנו איזה קניון מותגים יוקרתי שכולו מצופה זהב, גם הוא כמו כל הקניונים שנתקלנו בהם במזרח- ריק לחלוטין ורק אנחנו האטרקציה המרגשת בתוכו... אז נחנו קצת בקניון, נהננו מהשקט והשלווה, העמדנו פני מתעניינים בוורסצ`ה ובגדי לואי ויטון ו... אחרי היטענות מחודשת המשכנו אל הרחובות הסואנים שבחוץ...
הסתובבנו בשוק המקומי, שוק התבלינים, הדגים הפירות והבגדים... בסך הכל היו לנו כאן 4 ימים אינטסיביים של הסתובבויות בדיוק כמו העיר הזאת...

חייבת לציין שבהשוואה ללאים, חווינו את הויטנאמים כאגרסיבים, קולניים ומרחב אישי לא קיים בתוך התרבות ההאנויית. הממי שלי כמעט קיבל מכות מאחת המוכרות כי לא רצה לקנות ממנה תפוזים... אמיתי לגמרי... נורא כעסה שהוא לא רעב לתפוזים שלה... לאים היו כל כך עדינים ונעימים שאחרי שחווינו וחיינו אותם חודש, האגרסיביות הויטנאמית קצת קשה לנו לעיכול... כולי תקווה שבכפרים ובערים פחות מרכזיות האנשים רכים וחייכנים יותר... ובעיקר רגועים יותר... גם אם לא מתחשק לנו לאכול תפוז...

זהו, סיימנו עם האנוי, הייתה נחמדה וטוב שהייתה... אחרי התלבטויות רבות והשפעות מזג האוויר הויטנאמי החלטנו לנוע צפון- מערבה לכיוון האי קטבה...


האי קטבה
הגעה לאי קטבה מאוד פשוטה... סוגרים את כל הנסיעה בהאנוי דרך אחד ממיליוני הסוכנים בעיר... הנסיעה כוללת 3-4 שעות באוטובוס לאחד הנמלים של האלונג ביי, בנמל עולים על מעבורת של רבע שעה, חולפים על פני סירות קומוניסטיות גאות ואז מגיעים לאי... באי עצמו לוקחים אוטובוס של כחצי שעת נסיעה לקטבה סיטי שבתוך האי. בסך הכל הנסיעה זרמה ממש על הכיפאק והיה די מתוקתק...

קיבל את פנינו מזג אוויר סגרירי... היה ברור לנו שאנחנו נמצאים בוייטנאם לא בעונה ולא בתקופה מתויירת... כך שהציפיות ל”שמש בטן גב בחוף כל היום“ לא היו לנו, וכל עוד לא יורד גשם- ברכה... קטבה סיטי בגדול די שוממת אבל בעיקר בעיקר והכי חשוב שקטה ורגועה... ואחרי האנוי חמודים אין משהו יקר ערך יותר מרוגע ושקט...
לקח לנו יממה להתארגן, לסגור בית מלון אמיתי (שנראה כמו ומרגיש כמו), להתמקם, להתרפק ולצאת ללמוד את העיר וסביבתה...

מרכז העיר נמצא במפרץ יפייפה, שאני בטוחה שבימי הקיץ שלו הוא מהפנט כי בימי הסגרירות החורפית שלנו הוא כובש לבבות... הכל רגוע, שלוו, עיירת דייגים שמתפרנסים בעיקר מהתיירים. אנחנו לנו במקום מרכזי מתוייר שיושב על כביש רחב דמוי אוטוסטרדה בינעירונית- וחולפים בו ביום עמווווס 3 טוסטוסים מקומיים... בצד אחד של האוטוסטרדה בנו ועדיין בונים בתי מלונות ואכסניות תוך ניסור של כל הצוקים המדהימים שמאחור ובמצד השני צופים אל המפרץ המהמם והכובש גם במצבו הסגרירי...

לרוב, התיירים לא ממש מגיעים לכאן, בד"כ לוקחים שייט מהאנוי של יומיים שלושה למפרץ האלונג ביי, ובמסגרת השייט יש שמגיעים לאי... זה אחד האיים שבתוך המפרץ האלונג ביי והיחיד שגדול ומיושב... רק חלק קטן יחסית של תיירים עושים את כל הדרך אל האי ונשארים בתוכו כמה ימים, נהנים בעונה המתאימה מהחופים ומגוון האטרקציות הימיות המוצעות...

בגדול... את חוויותינו באי הזה ניתן לחלק ל-2 חלוקות מרכזיות: הנופים המדהימים שלה ו... המקומיים...

הנופים- הם באמת בין הנופים היפים ביותר שראינו במזרח... אחרי הכל מדובר באיזור שמוגדר כפלא עולם, ובהחלט פלא... אם יש מקום אחד בעולם שכל אחד חייב לבקר בו בחייו אז זה כנראה המקום... מילים, תיאורים ותמונות עושות רק עוול למפרץ המדהים הזה, וזה בדיוק מאותם הדברים שחייבים לראות ולחוות על מנת להבין על מה מדובר... אז לא ארחיב במילים, גם ככה זה לא יעביר ולו רבע מההתפעמות והיופי... רק אגיד שאם הטאג' מהאל הוא פלא העולם שיצר האדם, אז מפרץ האלונג ביי הוא פלא העולם שנברא ע"י עוצמות הטבע... ועכשיו הפליגו בדמיון...  

ויש את המקומיים... אממממ... גם כאן אפשר די לתמצת רק בכמה מילים שבהשוואה אליהם ה-האנויים מה זה מתוקים ורכים... סוכריות סמיילי עדינות... אני לא יודעת האם זה הבדלי תרבות, שפה או סתם השפעת מזג האוויר האפרורי... אבל נעים איתם- זה לא... יש בסך הכל תחושה די גלויה וישירה שאנחנו כרגע על תקן ה"ארנק המהלך" באי... חווינו כבר עד כה במסע לא מעט רגעי האינטנסיביות המכירה כלפי התיירים אבל... חייבת לציין, שהמכבש התיירים האגרסיבי של וייטנאם שבר את כל שיאי ההודו+ התאילנד+ והלאוס יחד... מוכרי החנויות, מארחי המסעדות או סתם מוכרי הדוכנים רק מזהים את הצלליות שלנו באופק מיד משגרים לעברינו חצים של קריאות ה-"אלוו!" המהולים באגרסיביות יתרה... ככל שמתקרבים לאיזור ה"אלו" כך המרחב האישי הולך ומצטמצם ובמקביל כל מה שפחות מתחשק לנו לחוות הולך וגדל... וכך ממצב של פליאה (בהתחלה) מאופן ההתנהגות המקומית, הדרדרנו קשות למצב של רטט מוקפץ בטירוף רק ממשמע הצליל הזה נישא באוויר...
לא יודעת מה יהיה ההמשך עם החבר'ה האלה, אבל כולי תקווה שאולי ככל שנדרים ככה נגלה יותר ימי שמש... יותר ימי חיוכים... ופחות "אלוו" ברחובות... :))

חוץ מזה בשבוע השהות שלנו כאן בעיקר יצאנו להירגע בחופים היפייפים והריקים של המפרץ המדהים הזה... נושמים... נרגעים... נפעמים מעוצמות האוקיינוס ובעיקר נטענים... או במילים אחרות... מינימום זמן בקטבה סיטי, מקסימום זמן בחופיה הלבנים...

היינו בקטבה במשך שבוע... על אף הנופים המהממים והחדרים המפנקים במלון הנהדר שהיינו בו, לא הצלחנו להישאר מעבר לכך... הקרקע לכאורה מושלמת להשתקעות אבל... לא השרשנו... לאור המצב... החלטנו להמשיך לנוע- נוע- ולהדרים... להחזיק אצבעות... היעד הבא היא טאם קוק...


המלצות והוצאות משפחתיות צפון וייטנאם:

האנוי-
המלצות:
* טיולים בין רחובותיה של עיר העתיקה- כל רחוב עמוס בחנויות של סחורה שייחודית רק לרחוב הספציפי, וכך ישנם רחובות שמוכרים רק ניירות, חבלים, כפתורים, בדים, חוטים וכד'... פשוט חוויה מדהימה... תטיילו ומתוך המבחר העשיר של החנויות גלו את התחום ההתמקצעות של הרחובות השונים.
* השוק המקומי בתוך העיר העתיקה- אותנטי ומאוד וייטנאמי... מומלץ לעשות שם סיבוב, לראות, להריח, ולחוות... ואולי אם יתמזל מזלכם תצליחו לקנות משהו בכמויות קטנות- כי מוכרים שם בעיקר בסיטונאות...
* טיול רגלי מסביב לאגם שעל יד העיר העתיקה. על שביל עוקף האגם ישנו פארק ושדרה מקסימה... מרגיש לרגע באירופה... מקסים- מקסים- מקסים
*אתנחתא מערבית- צמוד לשדרה שמסביב לאגם ניצב לו קניון מותגים מוזהב, אם מתחשק לכם קצת מערביות אז זה המקום...

הוצאות: (4 ימי שהות בעיר)
* תנועה ומעברים-
(לאוס- האנוי טיסה)- 400$
(שדה תעופה- האנוי)- 15$
* לינה- 100$
* ארוחות- 100$
* קניות וכל מיני- 35$


האי קטבה-
המלצות:
* בית מלון GIENG NGOC- המלון נמצא מול הנוף של המפרץ, מפנק, מהמם, אפשרות עם ארוחת בוקר... יש אפשרות לחדר משפחתי ענק... מומלץ מומלץ בחום.
* השוק המקומי- נמצא במעלה הרחוב המרכזי של קטבה סיטי, שוק לא גדול מדי אבל מספיק נחמד כדי לחוות את האווירה של הדייגים המקומיים...
* בקצה הכביש המרכזי עם הליכה של פחות מקילומטר אחד נמצא 3 חופים מדהימים, כל אחד במרחק של כמה מאות מטרים אחד מהשני... עם מי האוקיינוס הטורקיזי ונוף של איים הפזורים באופק, מקום מושלם להתפנקות ורביצה בימי הקיץ... אנחנו נהננו מהטיולים החורפיים כך שבקיץ נראה לי חוויה גן עדנית...

הוצאות: (7 ימים של שהות משפחתית)
* תנועה ומעברים- (האנוי- קטבה)- 40$
* לינה- 190$
* ארוחות- 100$
* קניות במכולת- 80$
* קניות וכל מיני- 15$

לאוס, וייאנג ויינג + לואנג פראבנג

זה קרה... קרטוב האופטימיות שהשארתי בליבי ללאוס הוכיח את עצמו... וכך... הירוק מסביב, הרים, שדות אורז ונהרות מנצנצים פירפרו את ליבי ונפלתי מאוהבת קשות בוייאנג ויינג- פאי הלאוסית.

לגן עדן הלאי הזה הגענו באוטובוס VIP בניחוח הודי, אוטובוס דו קומותי חמדמוד פלוס... בסוכנות הנסיעות אמרו לנו שהנסיעה לוייאנג ויינג היא כ- 4 שעות...בפועל מדובר ב- 6 שעות נסיעה בדרך שמרגשת כל חוש וכל איבר פנימי בגוף, הרים טרופים מדהימים, ג'ונגלים, נהרות או במילים אחרות שלמות... וכל מילה מיותרת...

קראנו רבות על העיירה הזאת, ומשום מה לאו דווקא את הדברים המחמיאים לה... נסענו אליה עם קצת חששות, הדיכאון והנימנום של ויאנטיאן עוד דבק בנו ותוסיפו לזה שמכל רחבי הרשת והבלוגים- עלה הרושם שמדובר בעיירת בארים ומסיבות ולא מקום של רוגע ושלווה למשפחות... מטריד טיפהלה... אבל... אנחנו כבר בדרך, כבר החלטנו לנסות ולהתמסר, משחררים את השליטה ובעיקר סומכים על היקום... והיקום הזה, תאמינו לי, משחררים לו את השליטה והוא מהמם דואג כמו אבא מסור...
וככה... עם הגעתינו לוייאנג ויינג מצאנו את עצמינו קודם כל- בלוקשיין מעולה- במורד הנהר אל מול הצוקים עוצרי הנשימה, בתוך הרחובות הפנימיים והשקטים של העיירה. הגסטהאוס בית מלוני בניהול משפחה מקסימה... וגולת הכותרת- מול הגסטהאוס שלנו נמצאת המסעדה של "ויקטור" שמכינה את השניצלים הכי טובים במזרח... בדוק יש לו במטבח איזה מאמא תוצרת הארץ, אחרת אין הסבר לטעם הביתי הממכר הזה... חוץ מזה גם סנדוויצ'י הבאגטים שלו מעולים... בסך הכל, פירנסנו את הבחור יפה בוקר- צהריים- ערב- ובין לבין בשבועיים וחצי של השהות שלנו במקום...
מסקנה חמודים, שחררו... והעולם המהמם כבר יידאג להכל... :)

אז... קצת על ה- וייאנג ויינג...
זו עיירה מתויירת, גדולה פי כמה מפאי, בת דודתה הרחוקה... ישנו כביש מרכזי שעליו יושבים גסטהאוסים, בארים, וכל סצינת המסיבות של התרמילאים הצעירים... יש בו גם לא מעט תנועה של רכבים וטוסטוסים, האווירה דיי כאוטית ולא ממש מזמינה... או בקיצור, כל האיזור של הכביש המרכזי קצת פחות למשפחות... מהכביש יוצאות כמה סמטאות פנימיות שהולכות ומסתעפות ומתפצלות לעוד סמטאות פנימיות, ואי שם בהסתעפויות השקטות מול הנהר אנחנו התמקמנו... גם בסמטאות הפנימיות יש קצת מסעדות אך הן לא רועשות ולא פעילות בלילה... בסך הכל אווירה נעימה ורגועה ואין זכר לתנועתיות ולרעש שיש אי שם בכביש הראשי...
חצי ממבניי העיירה וחצי מרחובותיה באווירת בנייה- קידוח- והקמה או כמו שכבר הוגדרה אחותה הבכורה ויאנטיאן (ראו פוסט ויאנטיאן)- גם וייאנג ויינג היא עיירה מתפתחת... אבל- היא נהדרת כבר עכשיו, אין צורך לחכות עשור... :))
יש כאן איזה קטע לא ברור- שכל המסעדות והבארים בעיר משדרים בלופ בלתי ניגמר את כל הפרקים של ה-"חברים"... אז אם פיספסתם איזה פרק אי שם בשנות ה-90 , זה הרגע שלכם, רייצ'ל ופיבי מחכות לכם :)) מזל שהיה לנו את "ויקטור" אהובינו, הבחור מעודכן כמו שצריך, מהבוקר עד הלילה מקרין את הסרטים המצויירים הכי מעודכנים ברשת... קבוצות- קבוצות של חבר'ה ישראלים ואירופאים רבצו בתוך המסעדה שלו ובילו שעות מול הפלזמה המעודכנת... גם אנחנו כשהיינו צריכים קצת אוויר לנשימה שלחנו את הילדים לראות איזה "פרוזן" או "קונג פו פנדה"... והנה... קיבלתם שלמות נוספת...

מסתבר שהעיירה החמודה הזאת מאוד אהובה על העם הקוריאני... 90 אחוז מהתיירים כאן הם קוריאנים, הכל כתוב בקוריאנית, אוכל קוריאני... ממש קוריאה הקטנה... :) אבל... גם באגסו ופושקר מפוצצות בישראלים, אז נחמד לחוות קצת מקום שחביב על בני מדינה אחרת...  :)

וייאנג ויינג יושבת בתוך ההרים בנוף אמאאא!! וכשיש נוף מהמם שכזה מסביב אז רצים אל הההרים והג'ונגלים הטרופיים האלה והולכים לאיבוד בתוכם... כיאה למוד הטיולי שאפף אותנו קנינו מפה מקומית עם כל המערות, נהרות, מפלים, שדות אורז וצוקים שיש באיזור... וקדימה... חזק בטרקים.
כל יום- יומיים בממוצע יצאנו לטרק... איזה נופים, איזה צבעים, איזה עוצמות, איזה עולם יפה מסביב ואנחנו ממש פה בתוכו חווים אותו באמיתי! אושר טהור! חרשנו כל חלקת שדות אורז באיזור, כל מערה ומפל מהקטן לגדול, חצינו כל גשר טבעי אפשרי, טבלנו בנהר המקפיא והמהמם או בקיצור נשמנו את האמא טבע הוייאנג ויינגית במלוא ריאותינו...

באחד הטרקים תומר החליט להפתיע ולקח אותנו לראות את אחד המפלים באיזור... "ה-מפל!" מרוגשים התארגנו על עצמינו ועל הילדים ויצאנו לדרך... אממה... הממי התבלבל וחשב שהוא יצא למסע כומתה עם פלוגת לוחמים ולא עם ילדה מתבגרת (מאוד מתבגרת), ילד רבע מתבגר (שעדיין 3/4 ילד) ואישה שאוהבת ללכת לאט-לאט... ברוגע... וקצת פחות בעניין של יאללה- במרץ- לכבוש- יעדים... קיצר... מפה לשם סידר לנו הממי מסע כומתה של 14 קילומטר, כל חצי שעה מסדר מימייה ובסיום על רקע המפלים- קיבלנו סיכת לוחם... כשחזרנו לגסטהאוס יומיים לא שמענו מהילדים, רק מדי פעם נכנסנו לחדר שלהם לוודא שהכל בסדר... הילדים היו מותשים, לא היה להם כוח לכלום... להשמיע קול דרש מהם מאמץ... כל אחד בקונכייה שלו עם הדברים שלו... פשששש... וזה הרגע חמודים... שגילינו... איך מארגנים במסע זמן מרחב שקט ולבד... והנה קיבלתם את ה-שלמות השלישית...

יש כאן באיזור 3 לגונות כחולות... תודו שהשם זורק אותכם לאיזו בריכת שחייה טבעית כחול עמוק בתוך הג'ונגל, ורק אתם והציפורים הטרופיות שם בשקט ושלווה... פששש... חלום... אז קודם כל... תתעוררו! זה ג'ונגל, ים של חרקים מתעופפים וזוחלים בלתי מזוהים מטפסים בכל פינה, וזה עוד לא הזכרתי את עולם החי שחי שם... אבל... השם "הלגונה הכחולה" ריגש גם אותנו, מודה... והחלטנו ללכת לאחת מהשלושה... הלגונה הכי קרובה הייתה במרחק חצי שעה של טרק קליל על שביל מסודר בתוך היער... לפי המפה בצמוד ללגונה שנבחרה- יש מערת נטיפים... וכך- כשהטוב מגיע- הוא מגיע בזוגות! :)
אממה... מסתבר... שיש מצב שהשביל שמופיע על המפה הוא שביל אווירי כי אין כזה על הקרקע... והיות והחלטנו ללכת לשם ברגל ולא לעוף אז נאלצנו לייצר אחד תוך כדי חרישת שדות אורז יבשים בדרך... המתבגרת המהממת שלי יצאה לטרק עם מכנסיים קצרות (לך תתווכח עם מתבגרת שלא יוצאים לטרק עם מכנסיים קצרות), אין שיבולת אורז אחת שפיספסה לה את הרגליים ועל דרך העינויים הזאת אני אשמע עוד שנים רבות... אבל עזבו... הבטחנו לגונה מפנקת וזה מה שהחזיק אותה ואותנו בשדות האורז הדוקרניים... אחרי הליכה של שעה בדרך שהייתה מדהימה ביופיה (למי שהיה עם מכנסיים ארוכות :), הגענו למערה...
איזור המערה לא מתוייר בכלל ואנחנו היינו התיירים היחידים שם... איכר מקומי חילק לנו פנסים והוביל אותנו דרך טיפוס על סולמות במבוקים מאולתרים למערה חשוכה מלאת נטיפים זוהרים - פלא שאין די מילים לתאר אותו- חושך תהומי מסביב, האור היחיד שבוקע הוא אור הפנסים, כל סלע שמואר מתגלים בו נטיפים ענקיים- מנצנצים ובצורות שרק פלאי הטבע יכולים לברוא... מדהים... צעדנו בתוך המערה כחצי שעה וכשסיימנו ניסינו לברר עם האיכר איפה נמצאת הלגונה הכחולה מסביב... מסתבר... שבסביבת המערה והסביבה הרחוקה יותר- אין לגונה, לא הייתה לגונה וכנראה שגם לא תיהיה אחת בזמן הקרוב... אבל... אחרי קסם המערה, רוגע ושלווה שררו בקירבנו... כך שטבילה בנהר הצונן של הויינג ויינג ענה על הצורך המתבגר המיידי... :)

היינו כאן שבועיים וחצי, והיה תענוג... בתוך העיירה עצמה אין הרבה עניין או ריגושים- פרט לחובבי הבארים, אין בה שוק לילה או יריד פסטוראלי אחר שמזמין לשוטט בין דוכניו, כך שאחרי שעות השקיעה הבילוי היחיד שמוצע כאן למשפחה זה צפייה בסרטים המעודכנים אצל "ויקטור"... מה שכן מיוחד בה זה הנוף המדהים שהיא שוקעת בתוכו שמאוד מזמין לצאת ולטייל, ובהחלט הגענו לשלב במסע של כמיהה לטיולי טבע... יש כאן המון-המון-המון אטרקציות, עם נופים שכאלה זה גן עדן לסוכנויות תיירות וניתן לטייל ולטרק דרכן או לצאת עצמאית. בסך הכל היו לנו שבועיים וחצי מאוד פרודוקטיבים ומאוד מטעינים (לארבעתינו) בכל המובנים... בימי המנוחה טבלנו בנהר המהמם ונחשו מה... הוייאנג ויינגים חזק בשייקים! :)) אז התפנקנו! אוהווו כמה התפנקנו פה על השייקים! קיצר... קבלו את ה-שלמות האחרונה והמכובדת בוייאנג ויינג המלכה!!

מפה... המשך תנועה ליעד הבא שלנו ל- לאונג פרבנג...בהקשר זה, חייבת לציין שאחד הדברים המיוחדים בוויאנג ויינג זו האמביציה העסקית של האנשים... אין... השראה החבר'ה האלה... כל בעל עסק מתרחב ופותח במקביל עסק נוסף בתוך העסק הקיים, כשהקשר בין העסק החדש לקיים הוא שאין קשר... וכך מנהלת גסטהאוס היא גם קונדטורית שמנהלת קונדטוריה בתוך הגסטהאוס... ספרית היא גם מנהלת חנות בגדים שבתוך המספרה או מסעדן הוא גם בעל מכבסה שבתוך המסעדה... ראש פתוח... גמישות אנשים, גמישות! מולטי-טאלאנט! כיאה לאווירה העסקים בעיירה קנינו את כרטיסי הנסיעה שלנו ללואנג פרבאנג אצל לא אחר מאשר "ויקטור" שלנו הלא הוא שף השניצלים ומסעדן הקולנוע המפורסם!

לואנג פרבנג
הנסיעה ללואנג פרבנג היא נסיעה של 6 שעות בוואן, דרך נופים מדהימים ועיקולים שרק האל יודע איך הלאים הצליחו לחצוב אותם... הקאות וזה גם הפעם, אבל אנחנו כבר מכושלים אפילו מההקאות הפסקנו להתרגש... הוואן הוריד אותנו בתחנת האוטובוס של לואנג פרבנג ומשם טוקטוק למרכז העיר...
לקח לנו איזה שעתיים להתאפס על עצמינו, על איזור הגסטהאוסים ועל מרכז העיר, אבל לבסוף התאפסנו ומצאנו מקום נחמד ללון בו בשבוע שעתיד לבוא...

לואנג פרבנג מקסימה... יותר נכון לומר שמרכז העיר שלה מקסים כי זה האיזור העיקרי שהיינו בו... האווירה בו מאוד נינוחה ונעימה, בתים סגנון אסיאתי ישן של פעם עם נגיעות צרפתיות, ממש בוטיק לאוסי...
שוק הלילה כאן שבר את כל שיאי שווקי הלילה בשפע, בגודל והצבעוניות שלו... יש כאן בערב שוק האוכל- שנמצא באחת הסמטאות של שוק הבוקר- שנמצא על יד שוק היום... ואם תחפשו טוב-טוב... בדוק יש ביניהם גם שוק בהריים עם שוק סייסטה... ;))  קיצר, שווקים- שווקים- שווקים מלאאא המון כל הזמן בכל מקום ותמיד... זאת לואנג פרבנג שווקית שכזאת... ;))

ביקרנו באחד המפלים באיזור- מפל הקואנגסי- (שזה המפל הגדול)- שעת נסיעה מלואנג פרבנג... המפל נמצא בשמורה ענקית לדובי לאוס שבסכנת הכחדה, בתוך ג'ונגל עם עצים עצומים בני מאות שנים ובריכות מים בצבע טורקיז מהפנט... גן העדן על פני האדמה...  כך כנראה נראה הטבע כשהוא במדיטציה... אלוהות... בין לבין עוברים נזירים בודהיסטים בכתום ומוסיפים מרקם אותנטי ומרגש לנוף הטורקיזי ולאווירה השלווה... מה אגיד לכם... חלום...

למפל וחזרה ממנו לקחנו טוקטוק יחד עם 4 אירופאים חמודים. בחזור אי שם באמצע הדרך בין ההרים הטרופיים, הטוקטוק שלנו שבק... לא נוסע... הבנו שכנראה מהשלב הזה אנחנו נסיע את הטוקטוק ולא הטוקטוק אותנו... הנהג- סבא חמוד יצא מהטוקטוק ביד עם צרור מפתחות של שרת טוקטוקים מקצועי, פתח מנעולים ואחרי כמה דקות של אבחנה מקצועית הכריז בביטחון- "no דלק"... קצת מאתגר למצוא דלק באמצע שום מקום, אממה... ”הנהג שלנו חברמן“ ומלא בכריזמה- יצא לכביש ועצר טוסטוס מזדמן, החליף עם הנהגת מילה או שניים ואחרי רבע שעה היא חזרה עם 2 בקבוקים מלאים בדלק... איזה חומד של נהגת... איזה סבא כריזמטי... ואיזו תרבות מקסימה... עוד קצת מנעולים, דלק ורישרוש מפתחות ואנחנו כבר על הטוקטוק המתודלק בדרך ללואנג פרבנג!

ביום למחרת התעוררנו וגילינו ש-אוללה- אנחנו ביום חג מקומי... או שיש לומר שכונתי... או שיש לומר של הבית שצמוד לגסטהאוס שלנו... אומנם לא ציינתי קודם, אבל בלואנג פרבנג הלכנו על הקטע האותנטי ומצאנו גסטהאוס בתוך שכונה מקומית... קיצר, החג... כבר בערב לפני ראינו את כל ההכנות עם מקדשי הזהב, אבל לא חשדנו, הכל נראה תמים כל כך... עד שבבוקר התעוררנו לקול התופים... הרבה תופים בלי שום מקצב או רתמיות... באיזה שהוא שלב מצטרף לתופים כלי עם צליל פעמונים, אבל מהפעמונים האלה שגורמים למיגרנה ולא מאלה שמרגיעים... קיצר, אופטלגין כל 4 שעות אבל באווירה אותנטית ומיוחדת... :) 

אחרי כמה שעות כאלו ביררנו אצל המקומיים על איזה חג מדובר, מתוך מה שהם הבינו אותנו, ממה שאנחנו הבנו אותם ועם הרבה תנועות ידיים באוויר, התברר שמדובר בסוג של חג הודייה להורים... אמרתי לממי שאין מצב שזה חג- השילוב של מקדשי זהב (שמוצבים בכניסה לבית) ובתוכם 2 תמונות ממוסגרת עם נרות דולקים מולם- לא מרגיש כמו סיבה לחגיגה... אבל... מהצד השני... האווירה ממש חגיגית ושמחה, אושר מציף את הרחוב, כולם מבסוטים, השולחנות מלאים באוכל - טוב... אולי בכל זאת חג... אז יאללה... זרמנו... חג הודייה להורים לאוסי!! חוץ מזה, רק שמענו הורים... כבר התרגשנו, פירגנו ועוד רגע והתיישבנו איתם שם בין השולחנות עם התופים, אפילו התחלנו לגלות מקצב בתוך הכאוטיות המוזיקלית הזאת... וככה יומיים של הודייה עמוק לתוך הלילה...
נגמרו החגיגות בשעה טובה... והשכן החמוד מהצד השני החליט להוריד חדר בבית... עכשיו-עכשיו דחוף לו, עד עכשיו חיי בשלום עם החדר... וזהו נמאס לו, חיפש תעסוקה... וככה בשלושת הימים האחרונים שנשארו בלואנג פרבנג השכן בקידוחים אינטנסיבים מצאת החמה עד שקיעתה... שמח-שמח בשכונה לאית מקומית! :))

אחד הדברים שמאפיינים את לואנג פרבנג הוא טקס הבוקר של חלוקת אוכל לנזירים הבודהיסטים בעיר. נורא התלהבנו מהעניין, והחלטנו שחייבים לראות את המחזה הזה כשנגיע לעיר... כאלה מתלהבים היינו... זה לפני שהגענו וגילינו שלטובת המראות האותנטיים הללו צריך להתעורר ב- 5:30 בבוקר... במשך 4 חודשים אנחנו מתעוררים ביקיצה טבעית לכיוון 10:30-11:00, פתאום להתעורר ב- 5:30 בבוקר זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית... אבל... תלוי עבור מי... הממי שלי עם משמעת העצמית שגובלת בהערצה התעורר לו אי שם ב-5 בלילה, התארגן על גלח"צ וכאלה (לא כולל גילוח) ומוכן מלא המרץ לטקס... ואני... אי שם בחלום ה-10 ואל תפריע לי לסיים אותו...הילדים בכלל לא בלופ... אחרי כמה נסיונות, יצא הממי שלי בדד לטקס ושיתף אותנו על חוויותיו בשעת הבהריים כשבדיוק התמתחנו אחרי שינה מתוקה... 

חייבת לציין שעשה לי חשק העניין הזה... ניסיתי... באמת שניסתי... כל יום שמתי שעון מעורר לטובת הנזירים... וכל ערב רגע לפני שאני נרדמת כיביתי אותו כי ידעתי שאין מצב שזה יקרה כל ההתעוררות הזאת לפני השמש... עד שלבסוף... דייי נשברתי... אספתי את עצמי... בכל זאת לפנינו הבוקר האחרון בלואנג פרבנג, ואם זה לא עכשיו, זה כבר לא יקרה... שמתי את השעון, וכאדם בוגר ואחראי- התעוררתי... כיביתי אותו... וחזרתי לישון... סתם... :) התעוררתי- התעוררתי! אשכרה התערוררתי באמצע הלילה- בקיפאון- אי שם ב-5:00 בלילה- וכל זה כדי לראות את הנזירים! כזאת אני משקיענית... :))

את הטקס הלכנו לראות ממש כאן אצל שכנינו החוגגים ומורידי הקירות- היתרון האותנטי שלנו כשוכני השכונה המקומית. השעה 5 לפנות בוקר וכל האנשים ברחובות- מבשלים, מטגנים, עשן המנגלים בכל מקום, אווירת הכנות ותחילת היום באוויר. לקראת השעה 6 כל אחד מהתושבים לקח סלסלת קש עם אורז וכמה ירקות וכרע ברך על שפת המדרכה בהמתנה לנזירים. לפתע מתוך שחר הבוקר יצאה לה שורה ארוכה של נזירים צעירים יחפים, לבושים בכתום עם קעריות כסף לאיסוף המזון. עוברים בכבוד ובשקט בין התושבים הקורעים וכל אחד מקבל מנת אוכל קטנה בתוך הקערה שלו... איזה רגע מרגש, איזה רגע קסום... לבכות... רגע שבו אנשים פשוטים שמתקיימים מדברים כל כך בסיסיים כמו דוכן ירקות בשוק או הכנת פנקייק רחוב, לוקחים מעצמם שאין מאין ונותנים בנתינה מלאת התכוונות וייראת כבוד לנזירים היחפים שפשוטים ואביונים לא פחות מהם... איזו מראה מחבק ומקסים... 

לעתים העולם שומר את הטוב ביותר דווקא לסיומות... 

זאת התמונה וזה הרגע שראוי לסיים איתם את המסע שלנו בלאוס. מסע במדינה יפייפיה בנופים ובאוצרות הטבע עוצרי נשימה, מדינה נעימה ושלווה המלאה באנשים כפריים ופשוטים אך עשירים בטוב, תמימות, ענווה ונתינה... איזו מדינה מקסימה ואילו אנשים מרגשים... איזו זכות לחוות אותם, לחוות איתם ופשוט... לחוות...  

מפה מתקדמים לוייטנאם... עד אז סיכום ההוצאות בלאוס...

הוצאות ויינג ויינג- לואנג פרבנג (3.5 שבועות):

לינה: 450$

ארוחות: 470$

כביסה:20$

קניות רחוב: 50$

קניות במכולת: 100$

מעברים (ויאנטיאן > ויינג ויינג, ויינג וייינג > לואנג פרבנג): 60$

מוניות: 20$

אטרקציות: 20$

שונות: 40$

לאוס, ויאנטיאן

הרבה דרכים מובילות מצ'אנג מאי ללאוס- טיסה, אוטובוסים, רכבות, סירות ואנחנו בחרנו את אופציית הוואן... ישנן כמה נקודות של מעברי גבול יבשתיים בין תאילנד ללאוס, היות ואנחנו היינו צריכים להסדיר בלאוס את הויזה לויטנאם, אז היינו חייבים להגיע לאחת הערים הגדולות שיש בהן את השגרירות הויטנאמית, האופציות הן ויאנטיאן או לואנג פרבנג. לואנג פרבנג גיאוגרפית הרבה יותר קרובה לאיזור הצפוני של צ'אנג מאי אבל כדי להגיע אליה צריך לשוט יומיים על נהר המקונג (בצד הלאי). קראתי כמה בלוגים משפחתיים על חווית השיט בנהר ובואו נאמר שהקונספט החיובי לא בלט שם, מה שבלט שם זה הרבה סלעים בנהר והרבה סירות שמתרסקות עליהם... פחות הסיפור שלנו על אף אפקט הטיטאניק המפתה... האפשרות השנייה שעמדה לרשותינו היא לרדת דרומה בתאילנד, בכבישים של תאילנד, בכלי התחבורה התאילנדים למעבר גבול שגובל לויאנטיאן (העיר הבירה של לאוס)- שזה מעבר הגבול היבשתי הכי מסודר ומאורגן בין 2 המדינות במילים אחרות... דרך המלך... ועל זה הלכנו.

נסענו נסיעת לילה בוואן תיירותי מצ'אנג מאי לויאנטיאן (כשהוואן לוקח אותנו עד לעיר בצד השני) נסיעה של 13 שעות- ואיזה 13 שעות! אוהו! התכרבלנו כמו גורים על הכסאות המיניאטורים שבוואן, אין חלק בגוף שלא כאב- נתפס- שותק מהנסיעה הזאת... תוסיפו לזה שזה נסיעת לילה, באיזה שהוא שלב אי שם בחצות ואחרי, כל הואן נרדם ורק אני נשארתי ערה והסתכלתי על הנהג התאילנדי שנוסע ומכה את עצמו בפנים כדי לא להירדם... מראה לא מעודד משהו במיוחד שהוא משחרר ניקור פה ושם ורק העיקולים בדרך העירו אותו ושמרו על העירנות שלו והשפיות שלי... הייתי טיפה'לה בלחץ- בקטנה לגמרי... שלחתי לו כמה אנרגיות התעוררות, אנרגיות עירנות ואת כל האנרגיות שרק יעירו את הבחור המנקר הזה על ההגה! מדי פעם השתעלתי ודיברתי בקול רם עם עצמי כדי לשמור על רעש מינימאלי בנסיעה... ופה קיבלתי את התובנה הראשונה שלי--- אין נסיעות לילה- never! ובטח לא כאלה שרואים בהם את הנהג!
לרוב נסענו בכביש מואר ומרכזי יחסית, אבל פה ושם היו לו כמה זליגות לדרכי אפר חשוכות בין כפרים מוזרים ועצים אפלים- שנתנו תחושה קלה שאנחנו מסתננים ללאוס ולא נכנסים אליה במעבר גבול הכי בטוח והכי מסודר במדינה.

קיצר אחרי 13 שעות של חוסר שינה ועייפות הגענו למעבר הגבול ללאוס... ב- 6 בבוקר היינו שם, ביקורת הגבולות עברה ממש מהר ולמען האמת היינו מופתעים מהטיקטוק של התאילנדים והלאים במעבר... מכאן לויאנטיאן נסענו כשעה עד שסוף סוף הגענו אליה...

אחח לאוס... לאוס... איך אתאר אותה... איך אפשר בכלל להסתכל על מדינה אחרת בעיניים אובייקטיביות והוגנות אחרי הפינוקים של תאילנד... קשה- קשה חמודים, הנפילה הייתה כואבת ביותר...
ויאנטיאן (ואני אתמקד בעיר ולא בלאוס... משאירה לעצמי קרטוב של אופטימיות למדינה הזאת) זאת עיר בהתפתחות... בדרך פלא ודרך מלחיצה קצת הזכירה לנו את הודו... משהו באווירה שלה, בצורה שלה, בחיצוניות שלה ובהוויה שלה מאוד הודי... בגדול זו מן עיר צומחת עם אווירה של שנות ה-80 כזה... על אף שהיא עיר מתפתחת ולא כמצופה ממנה ככזו- היא עיר יקרה יחסית- על עניין היוקר תלוי דרך איזה משקפיים מסתכלים... אם מסתכלים דרך משקפי תייר (שבא לביקור של כמה ימים אינטנסיביים במדינה לחוות לראות ולעזוב) היא לא יקרה ברמת ההמרה השקלית/ הדולרית, אבל דרך משקפי מוצ'לרים של טיול ארוך טווח (שבא לנצל את כל 30 ימי הויזה במדינה) היא יקרה, עוברת את תאילנד ולא אגזים אם אומר שכמעט כפול ממנה... וחמודים... ויאטניאן זאת לא תאילנד... ממש לא... זו תאילנד לפני 30 שנה... מבאס קצת, אבל יאללה... העולם מאזן ואנחנו עכשיו בחלק של האיזון...

סגרנו לילה דרך בוקינג בגסטהאוס "פנקי מנקי"- החוויה הגסטהאוסית הזאת החזירה אותי לנשכחות ולא בקטע טוב... טסנו לחפש מקום חדש, וכשהעולם איתך העולם איתך עד הסוף... צמוד אליו מצאנו בית מלון מהסרטים עם חדר מהסרטים, ניקיון מהסרטים ובתקציב מהסרטים... תובנה נוספת חמודים, סוגרים תמיד (מראש) גסטהאוס ללילה אחד בלבד ואחר כך יוצאים לחפש משהו חלופי ונורמאלי באיזור.

בערב יצאנו לטיול, להכיר קצת את העיר... השילוב הקיצוני בתוכה בין הישן של שנות ה- 80 לבין בתי קפה מודרניים נוסח פריז פשוט מטורף. מסתובבים בעיר, מבנים מתקלפים ישנים והופ בית קפה מהמם והכי מודרני בעולם עם אייס קפה קצפת הורס ברמות קשות. הניגודים מטורפים... תנו לה עשור והיא תהפוך לעיר מהממת... אבל יש לה עוד עשור לשם :) ביקרנו בשוק לילה מקסים שהזכיר לנו את תאילנד--- כאב-כאב להיזכר בה :)... עוד טיפהלה שוטטנו עד שהתשנו את עצמינו סופית מהיממה המתישה שעברה עלינו והתמוטטנו במיטה...

ביום למחרת יצאנו לעוד קצת סיבובים באיזור, ביקרנו בבית ספר וולדורף בעיר (מקסים-מקסים!) ועל הדרך ספגנו עוד קצת את האווירה הקיצונית בין הישן למודרני... חוויה כאוטית- להתעלף מפלאי העיר לא התעלפנו אבל גם לא היה איזה סבל נוראי... בסך הכל עיר משעממת וכמו שכבר נאמר רבות- מתפתחת... נכון יש את בתי הקפה ופתאום צצה איזו חנות בנוסח פריזאי... יש גם פה ושם שדרות עצים וזה מקסים... אבל... זה לא מספיק בשביל להתאהב... ו... גם לא מספיק בשביל להשתקע בה מעבר ליומיים שלושה (וגם זה אם ממש חייב כי צריך להסדיר ויזות)... מזל שפה ושם עובר איזה נזיר בודהיסטים בכתום-אדום מהמם ומטרייה ביד ומזרים קצת ריגושים בעיר הזאת...

יאמר לזכותה שזאת עיר מאוד שלווה ורגועה, כולם פה פשוט מנומנמים תמידית... אפילו נהגי הטוקטוקים עומדים בצד המדרכה בשורה וכל אחד מתנדנד לו על הערסל המאולתר שבתוך הטוקטוק שלו, וככה סתם, לאור היום פשוט שוכב ואיך לא... מנמנם... מזל שעוברים תיירים בין לבין, ואז הנהגים מתעוררים בבהלה בערסל משנת היממה שלהם, בוהים במבט לא מפוקס ותוך כדי צועקים "טוקטוק?"... איזה עם מצחיק... בכלל מסתבר ש"ערסל" זה פק"ל חובה פה... הופ- עץ, הופ- צל, הופ- ערסל--- התפאורה המושלמת לנימנום היומי... :)  אם בתאילנד חשבתי ששקט אז פה זה כמה רמות שקט מעל... בשקיעה היה אפשר לשמוע את השמש שוקעת בין העננים מרוב הדממה ברחוב... עושה נעים השקט הזה ומכניס למוד רגוע... חבל רק שאין לנו איזה ערסל זמין... :)) בערב היא קצת מתעוררת מהנימנום היומי שלה, האורות של בתי המלון ושל המסעדות, ותנועת התיירים מכניסים קצת אנרגיית חיים למונוטוניות שלה... אז יש תקווה חמודים... בעוד עשור- אבל יש :))

יש כאן כל מיני אטרקציות ופגודות לראות באיזור, שמענו אפילו על פארק פסלי בודהה מרחק נסיעה מהעיר, אבל... דיי שבענו מהפגודות, הן באמת מקסימות ויפייפיות ומיוחדות וצבעוניות אבל זה בערך כמו לחרוש על כל הכנסיות באירופה... ראית אחת והבנת את הקונצפט... הסתפקנו בעיקר בטיולי רחובות באיזור המלון ואפילו השקענו וביקרנו ב"מארקט מקומי"- שזה יפה שנתנו לו שם אותנטי שכזה כי בפועל מדובר בקניונית שנות ה-80 עם הרבה דוכנים עמוסים בבגדים, תמונות, בדים, תכשיטים, כלים ועוד כל מיני דברים שכיף לראות... בסך הכל שוקניון ממש חמדמד ומרענן...

הרבה ריגושים לא היו לנו פה... ובעיקר הסתובבנו מדוכאים קשות שאשכרה עזבנו את תאילנד ה"מלכה" והגענו להודו האסיאתית... וחמודים... בהודו כבר היינו- חווינו- ומיצינו... עם חלוף הימים גם השגרה שלנו ספגה את האווירה של העיר והפכה למונוטונית, מנומנמת ופרווה בדיוק כמוהה... שעד כאן זה סבבה, אנחנו בהודייה, משלימים ומקבלים את האיזון שהעולם שולח אחרי "עידן התאילנד" ומנסים להיפתח לחוויות חדשות, למדינה חדשה גם אם היא הודית ובלי שייקים מפנקים או וייב מרגש... אממה... באיזה שהוא שלב, השיעמום חילחל גם לילדים ואין משהו בעולם שהורה חרד ממנו יותר מאשר ילדים משועממים (ובמזרח)... אז... כהורים אחראים החלטנו לקחת את הילדים לקולנוע המקומי...
תומר עשה בדיקה באינטרנט בנושא ומצא בית קולנוע מרחק הליכה של כ-20 דק' מהמלון... הילדים היו כל כך מרוגשים מעניין הקולנוע שהרגשתי צורך לצנן את ההתלהבות ואת הציפיות... בכל זאת... תאילנד לפני 30 שנה... הסברתי שיש מצב שייראו סרט בוליווד בלאית ושיזרמו עם החוויה... צעדנו וצעדנו עם נפלאות גוגל מפות, עברנו דרך רחובות נוסח הודו ואז ממש בקצה הרחוב של הדוכנים ההודו-אסיאתיים עומד לו בשיא יופיו וצניעותו הקניון המודרני המקומי! קיצוניות ישן- חדש אמרתי? מדובר בקניון הכי מודרני שיש עם חנויות מותגים שלא היו מביישים את מגדלי עזריאלי ועם קולנוע מודרני ומושקע בטירוף! את צווחות האושר והשמחה של הילדים שמעו בדוכני הרחוב למטה, כי ככה זה כשמורידים את הציפיות לסגנון בוליווד נוסח לאי ולבסוף מגיעים לקולנוע מודרני עם הסרטים הכי עכשווים ועוד באנגלית... הילדים התפנקו על פופקורן, שתייה ועל אחד הסרטים החדשים בקולנוע, ואני והממי זכינו בזמן איכות- לבד! למשך שעתיים וחצי! לבד! בקניון ובתי קפה מפנקים! לבד! אולה לאוס!! אולה ויאנטיאן!! וזה הרגע חמודים שבו התאהבתי בויאנטיאן המתפתחת! סתם... לא באמת... אבל כשצריך לפרגן אני מפרגנת! ומגיע לה... בכל זאת אירגנה לנו בייביסטר לשעתיים :)

ו... לטובת זרם השאלות שמתרוצץ לכם בראש והגיע עד אלי- "מה? הילדים לבד? בקולנוע? בלאוס? זה בטוח? זה לא מסוכן? איך אפשר? צקצקצקצק (הציקצוק)"- אז אפשר להירגע חמודים... קודם כל אם יש משהו טוב בלאוס הזאת אלה הם האנשים שלה, לאים מקסימים, נדיבים, מנומנמים ומאוד נעימים... מעבר לכך, שמי שממן את הקניון ואת בית הקולנוע המודרניים פה הם בעיקר תיירים ועשירי העיר... חצי מהסרטים מוקרנים באנגלית החצי השני בסינית וקוריאנית... אז בטוח פה לגמרי... ואם פולניה שכמותי שיחררה- אחרי שבדקה, ביררה, ראתה, אישרה והרגישה את הוייב של המקום... אז... אפשר לשחרר חמודים ולשתות את הקפה בכיףףף... או כמו שהבת שלי אומרת "אמא די! אני עוד מעט מתגייסת!" :)

חוץ מזה... נשארנו פה 6 ימים- ורק לטובת הויזה לויטנאם (הסופ"ש באמצע האריך את השהות)... את הויזה אגב אפשר לעשות ישירות דרך השגרירות או למפונקים שבינינו דרך סוכן נסיעות בכל גסטהאוס או מלון שבו תמצאו... אנחנו חסכנו לעצמינו את הכאב הראש מול השגרירות הויטנאמית ונסיעות הלוך ושוב לשגרירות ופשוט הפקדנו את הדרכונים לסוכן הנסיעות בגסטהאוס והוא טיפל בהכל... על הנוחות משלמים ושילמנו איזה 20$ יותר במצטבר על הנוחות הזאת... אבל זו נוחות והיא כיפית ונוחה בטירוף :)

את ההתאהבות שלי בלאוס אני משאירה לכפרים הצפוניים ולנופים המטריפים שממתינים לנו... ברגע שיהיו פרפרים מבטיחה לעדכן... אבל בינתיים אנחנו בדרך לואנג ויינג... אחד הכפרים המובטחים... אמרו לנו שזאת פאי אבל לאית... אז להחזיק אצבעות חמודים ולשלוח הרבה אנרגיות חיים ואנרגיות מחיות וחיוביות לכפר, להרים ולגסטהאוס נוסח תאילנד ולא נוסח הודו ... אמן!


המלצות:
sinnakhone hotel: מקום לינה בערך הכי טוב שתמצאו כאן (בתקציב תרמילאי), חדרים גדולים ונקיים, תחושת בית מלון, ארוחת בוקר חינם, קיצר... הפינוק שלנו בעיר...

יש להם כאן רשת מכולות בסגנון seven eleven שבתאילנד, מאוד נוח בעיקר כשמטיילים עם ילדים- נישנושים, עוגיות, שתייה, גלידות וכל מיני... קיצר... מכולת אבל מסודרת ונקייה...

תסתובבו בין הרחובות, כל כמה מטרים מתחבאים להם בתי קפה רומנטיים חמודים עם ניחוח צרפתי, תפנקו את עצמכם בקפה טוב ומפנק- אומנם תמשכנו את הבית בשביל הקפה... אבל אין כמו קפה טוב כדי לנחם נשמה מדוכאת אחרי תאילנד...

הוצאות (6 ימים משפחתי):

ויזה ללאוס: 30$ לאדם--- 120$ משפחתי (ל-4)

מעברים (צ'אנג מאי- לאוס): 150$

לינה: 180$

קניות במכולת: 60$

קניות רחוב: 10$

כביסה: 3$

ארוחות בוקר/צהריים/ערב: 100$

מיוחדים (קולנוע ועוד כל מיני): 40$

חשוב לקחת בחשבון שבלאוס ניתן למשוך כל משיכה בכספומט עד 1 מיליון קיפ שזה 125$, על כל משיכה יש עמלה של 5$... הסכום הזה מספיק בקושי ליום וחצי (במסגרת המשפחתית)... כך שעניין העמלות זה סעיף בתוך ההוצאות השוטפות שחייב לקחת בחשבון (על אף שלא ציינתי כאן).   

תאילנד, חג לואי קרטונג

בחיי שלא בניתי להשקיע בכתיבת בלוג לחג הזה... תכננתי לסיים את החוויה הקצרצרה הזו בכמה שורות בפוסט שגרתי ולהתקדם הלאה... אז תכננתי, אבל... אז חווינו את החג, התמלאתי אמוציות וריגושים וזהו... משם זה היסטוריה... והנה נולד לו בלוג פינתי קטנטן שלא קשור לתלאות, המלצות ומסלולי המסע אלא כל כולו מוקדש לחג האלוהי הזה!

אז... למתחילים שבינינו, עשיתי קצת שיעורי בית לכבודינו... קבלו את האינפורמציה הבסיסית... חג לואי קרטונג זה חג תאילנדי, שנחגג כל שנה באיזור נובמבר (זה קשור ללוח השנה הירחי... אז בליל ירח מלא)... החג (בגדול) נחגג כחג הודייה על תקופת הגשמים (שנגמרה), במסגרת החג והטקסיות משיטים סירות עלים מקושטות על פני הנהר ומפריחים למפיונים לשמיים... מסתבר שבאיזה שהוא שלב במרוצת השנים החליטו בצ'אנג מאי לעשות מ-עניין הלמפיונים אירוע חגיגי ותיירותי במיוחד כדי לעודד תיירות לעיר... ואכן צ'אנג מאי ידועה כמלכת חג הלמפיונים (וגם סוקותיי... למתעניינים)...
עד כאן מידע בסיסי אינפורמטיבי... אפשר לעבור לרובד מעניין יותר- הרגשי החוויתי...

שנים! שנים חלמתי להיות בחג הזה! התמונות במדיה עם מיליון למפיונים כתומים מתעופפים להם בשמי לילה לצד נזירים בודהיסטים ריסקו את ליבי... כל שנה זה קופץ לי בפייסבוק וכל שנה אני מדמיינת את המראות האלו ואותי שם ביניהם עומדת בפליאה ומתרגשתתת!! אז הנה חמודים, רצה הגורל, העולם וכל כוחות היקום... (וגם לו"ז מתוכנן היטב בטיולינו התאילנדי) וממש כמה ימים לפני פקיעת הויזה ועזיבתינו את המדינה המדהימה הזו... הופה! החג פה ועכשיו- ואנחנו גם!!
אוייי כמה ציפיתי, כמה דמיינתי, כמה התרגשתי... הכנתי את הילדים למאורע המרגש--- "מיליון למפיונים מתעופפים בבת אחת! קסם!" אחרי שהעלתי את רמות האמוציות המשפחתיות -מרוגשים, נרגשים ומתלהבים יצאנו לעיר...

אבל קודם כל עושים סקר ובירור... בכל פינה ואצל כל מקומי מזדמן בדרך בדקנו איפה החלק הכי שווה בעיר, איפה הכי הרבה למפיונים, ואיפה כל הסצנה עם הנזירים ושמי השמיים הכתומים... איפה? איפה בדיוק? ומתי? מסתבר... שהיות ומדובר בחג תיירותי (לא פחות מחג מקומי), עניין הפרחת הלמפיונים מתחלק ל-2 איזורים... נקרא לזה איזור עממי ואיזור תיירותי...
האיזור התיירותי, הוא איזור מתוחם- סגור, אי שם על יד האוניברסיטה ועלות כרטיס הכניסה לאירוע עולה 100-300$.... כן... דולר... קראתם נכון... את הכרטיס לאיזור הזה מזמינים מראש (לפחות כחצי שנה מראש) וזה אירוע סגור... כל הנזירים, מליון הלמפיונים בבת אחת, כל האירגון המטוקטק או בקיצור התמונות של הגוגל... אז זה שם...
האיזור העממי, זה איזור לכל התיירים שלא קנו כרטיס מראש לאירוע התיירותי, וכדאי שגם להם יהיה שמח, אז יש הפרחת למפיונים אישית חופשית... איש איש לעצמו אבל באיזורים מוגדרים בעיר (בעיקר סביב הגשרים המרכזיים של הנהר)...

אנחנו לא קטנוניים, אנחנו לא מתפנקים, ואנחנו תיירים עממיים... וכיאה למעמד הלכנו לאירוע העממי... כי אומנם ציפינו חיכינו והתרגשנו, אבל לא היינו באובססיה קשה כדי לקנות כרטיסי כניסה במאות דולרים כחצי שנה מראש...

חזרה לשלב הצעידה בעיר... צעדנו לכיוון אחד הגשרים המרכזיים כי לשם כולם נהרו ושם כל האקשן... מסתבר חמודים, שעוד מיליון וחצי תיירים נוספים ציפו- חיכו- התרגשו (כמונו) לקראת הלמפיונים, וכוווולם הגיעו לאירוע העממי... אין לי מושג מי הלך ל"תיירותי" כי כל התיירים היו על הגשר... על הצפיפות, העומס, הדחק, החום והזיעה רבות עוד יסופר... אבל כשמרימים את הראש למעלה ומתחילים לראות את הלמפיונים הקסומים האלו מתרוממים להם מכוח חום האש... זהו... חם, לח או עמוס- לא חשוב! אני שם עם הלמפיונים המהממים האלו גבוה גבוה בין הירח המלא לבין הכוכבים :)

איזה קסם של דבר...
אז נכון... אומנם זה לא מאורגן כמו בתמונות של גוגל...
ו...נכון... אין נזירים בודהיסטים בכתום שמפריחים את הלמפיונים...
ו... נכון... אין מיליון למפיונים שמתעופפים להם בבת אחת ובתיזמון מושלם שמיימה... (מצורפת תמונת גוגל להמחשה)
ו... נכון... אין מצב, שום מצב שבעולם לצלם תמונה אחת(!) נורמאלית ומלאת קסם כמו אלו שבמדיה. אין מצב! מיליון תמונות צילמתי וכולן נראות כאילו צילמתי יתושים לאור המנורה ולא למפיונים לאור הירח... אפקט הירח המלא פלוס מנורות רחוב פלוס חושך פלוס אש הלמפיונים--- לא עובד יחד! לא הולך... בטח איזה סטודנט בוסרי לצילום שנה א' היה עולה על אפקט בסיסי לניטרול העניין, אבל... יאלה... שיחררתי...  עוד תמונה, פחות תמונה... לא נהיה קטנוניים... :)
ו... צפווווף-עמוווס בטירוף וכבר אמרתי... אז... לא כמו בגוגל...

עד כאן נפלאות תמונות הגוגל...
וכעת נעבור למציאות...

המציאות חמודים, פחות פוטוגנית כמו בגוגל אבל לה יש את הרובד האנושי ובתכלס זה הכי חשוב :)
אז בערב המציאותי שלנו אלפי אנשים נרגשים כתבו משאלות על הלמפיונים שלהם (בכל מגוון השפות של הגלובוס) ובכל הפרחה החזיקו אצבעות (ותפילה בלב) שהלמפיון המשאלה יתרומם בשלום בלי לתהיתקע באיזה עץ סורר... כולם היו מרוגשים, צהלו יחד ומחאו כפיים לכיוון כל אחד מהלמפיונים שעלה בשלום ונעלם בחשיכה... אנשים עזרו אחד לשני עם החזקת- הדלקת- ושיחרור הלמפיונים הענקיים (שהיו אגב עשויים מנייר אורז לבן ועדינים בטירוף)... שבת אחים גם יחד... בינלאומי אמיתי והכי מרגש שיש...

גם אנחנו הפרחנו למפיון אחד משלנו עם זוג סינים מקסים שנרתם לעזור... ואחרי התרגשויות והמתנה למומנטום המתאים לשחרר אותו לדרכו- החמוד שלנו עלה לו ברוגע ושלווה עם כל הקסם השמיימי שלו מעלה מעלה ונעלם בתוך החשיכה... וכן, גם אנחנו ביקשנו משאלות לב במעמד המרגש והמיוחד הזה, הילדים היו מלאי פליאה וכמונו בדיוק החזיקו אצבעות ללמפיון הגיבור שלנו שלא איכזב :) ובינינו חמודים, מה צריך יותר מזה? חוויה יש ומהחזקות ביותר, אפילו עם קרטוב של אינטימיות בתוך ההמוניות מסביב, קסם יש... זיכרון מתוק נשאר... זהו... לא ביקשנו יותר... אנחנו עממיים :))...

וככה... סגרנו את הערב הלואי קרטונגי שלנו... בליווי אורם המהבהבה של אלפי- מיליוני הלמפיונים שליוו אותנו (ואת כל אנשי צ'יאנג מאי) במעוף שלהם במהלך כל הערב (במשך שעות), כל כמה זמן עלו עוד ועוד למפיונים חדשים למעלה וככה זה נמשך אל תוך הלילה עד שהם נעלמו להם בחשיכת השמיים...

אז... אם ירצה הגורל, העולם והתכנון מדוקדק שלכם, תתכווננו, תחוו את החג ותחוו את החוויה... בלי ציפיות, בלי דמיונות, להגיע ככה... על ריק... רק אתם ולב פתוח... וככל שהוא פתוח יותר ככה תשאבו יותר אוויר פליאה...

יאללה... אנחנו בדרך ללאוס... נתעדכן :))

תאילנד, פאי

הדרך לפאי ארוכה ומפותלת, נסיעה של כ-4 שעות (מצ'אנג מאי) שבה מטפסים גבוה דרך 800 אלף עיקולים מעוקלים במיוחד ועם נוף ירוק מהפנט שנשקף מהחלון.
ניתן לעשות את הנסיעה הזאת ב-2 דרכים עיקריות:

הדרך הראשונה, האחראית והראוייה היא להשכיר נהג פרטי שנוסע עם רכב פרטי ולוקח רק אתכם ואת המשפחה הפרטית שלכם דרך העיקולים והעליות הלא נגמרות והכל ברוגע ושלווה, נוסע בנחת, נושם ותוך 4 שעות שלוות ועיקולים רגישים מגיע בשלום לפאי... 

ויש את הדרך השנייה (שאותה אנחנו עשינו), לקחת וואן מסוכנות נסיעות ולהידחס עם עוד 8 תיירים נוספים ולטוס... לטוס עם הטייס של הוואן כל הדרך- דרך העליות ו-800 אלף העיקולים המעוקלים ולנחות בפאי תוך שעתיים וחצי... ותוך כדי הנסיעה כמובן לאסוף חוויות... אז אספנו חוויות... ואספנו שקיות קיא בשרשרת מסוף הוואן לקידמתו, חלקנו מגבונים לחים וריחות מטריפים של קיבות רגישות בתוך הוואן הטס... בקיצור, הנסיעה הייתה סיוט- מזעזעת- ומטלטלת בטירוף... אז... לכו על האופציה הראשונה...

אבל בסוף הגענו... איזו עיירה כפרית מהממת... באגסו (מהודו) רק תאילנדית! אין... ככה מתקדמים בחיים! מצאנו 2 צימרים מהממים- צימר לנו וצימר לילדים, שלמות! כל העיירה הזאת רחוב אחד ראשי שממנה יוצאים המון סמטאות מקסימות מלאות בבתי אירוח, בתי קפה, מסעדות, ספאים למיניהן וים של חנויות לעבודות יד קטנות- בצבעי פאסטל- רומנטיות ומהממות! מוצפת אושר שכמותי הולכת הלוך ושוב לאורך ורוחב של הרחוב עם שייק פירות ביד... וזהו... מפה רק להתדרדר... :) 

וככה חמודים... חזרנו לרבוץ ולאכול... חזרה לשגרת ה- לנוח- לנוח- שלווה- רוגע- לנוח ולנוח... אפילו על שנ"צ לא ויתרנו... מי ישמע איזו תשישות. 

אחרי כמה ימים כאלה של אין מעש... החלטנו לקחת את עצמינו בידיים ולעלות לראות את הבודהה הלבן שבהרים... כבר מהעיירה ראיתי את הבודהה המהמם הזה... שיש לבן- מבריק- נוצץ מציץ לו בשלווה והשקט שלו דרך העצים שבהר... וככה הוא נראה מרחוק, דמיינו איך זה מקרוב! רק מהמחשבה התרגשתי... "ממי חייבים לראות את בודהה מקרוב! חייב!"

אז בבוקר שלנו... בצהריים שלכם...  יצאנו לכיוון הבודהה... בגוגל מפות מראה 20 דקות הליכה... פששש בקטנה... אממה... מסתבר... שגוגל מפות החמוד הזה לא הלך את ההליכה הזאת בטיפוס על ההר (בצהריי היום!) ואז... כשמותש ומיובש מהטיפוס על ההר, גוגל מפות לא עלה עוד 479 מדרגות נוספות (הילד ספר!) לראות את הבודהה... ו- 479 מדרגות זה סכום חמודים שצריך לעלות עם 2 ילדים... שאחת מהן מתבגרת שלא רוצה לראות את בודהה הלבן- המבריק- הנוצץ- עשוי שיש שבתוך ההרים... אז... פנו חצי בוקר לתענוג הזה... ובכיף... :) קיצר... עלינו- עלינו- בכינו- קיטרנו- עייפנו- עלינו- צחקנו ואז הגענו לבודהה! 

אחחח בודהה- בודהה... מסתבר חמודים... שמה שנראה מכאן לא נראה משם... הבודהה המסכן הזה לא כל כך שיש ולא כל כך לבן- מבריק- נוצץ...  השנים (והשמש) עשו את שלהן, והבודהה הענק באמצע השיפוצים, כולו מכוסה מקלות במבוק ופיגומים לטובת התיקונים והשיפוצים בדמותו המתקלפת... אז אני רק שואלת... לא יכלו לשים שם למטה לפני כל העליות וה- 479 המדרגות -פתק קטן- "בשיפוץ"?

אבל עזבו... אני בחופש ואני בהודייה! בהודייה על ההזדמנות הנדירה הזאת על שטיפסנו כל הדרך לבודהה בשיפוצים רק כדי להבין שהפלא האמיתי הוא שם למטה... בפאי הקסומה שלנו... ולא... לא כל הנוצץ זהב חמודים... עזבו אותכם מפסלים, פגודות ומלכודות אטרקציות למיניהן... עזבו! האושר, השלווה, הקסם והחוויות הן שם... למטה... ביום יום מלא הרביצה, השייקים והשנ”צ הבזיוני הזה! :)

אז התפנקנו ונחנו ועוד התפנקנו ועוד נחנו... עד ששוב נפלנו למלכודת התיירותית הבאה... אממממ... עד ששוב ”הפלתי אותנו“ למלכודת התיירותית הבאה... נסענו לבקר בכפר הסיני שעל יד פאי... רק השם "כפר סיני" עשה לי זרמי התרגשות בגוף, בכלל כל העניין האיסיאתי הזה רגיש אצלי שעות נוספות, מתחברת אליו עמוק בתוך תוכי תמצית נשמתי ולא שולטת בזה... :)) נהג הטקסי סיפר לנו שמדובר בקהילה סינית שברחה מסין לפני 40 שנה ומלך תאילנד נתן להם קרקע להתיישבות... הסיפור הזה עוד יותר הלהיב אותי, כי פשוט לא הייתי מספיק בריגושים... עד שהגענו לכפר... 

אז הכפר הוא בהחלט סיני... מאוד סיני ומאוד תיירותי ... כל הכפר הזה הוקם למען התיירים... מרכז תיירותי, פארק תיירותי, חנויות תיירותיות, אפילו מצודה סינית תיירותית בנו... זה עדיין מהמם ברמות קשות, מדהים ביופיו, סיני תיירותי והורס... אבל... לא כל כך אותנטי... ולא כל כך מרגש בבפנים-פנים של הבטן... אין פרפרים... מסקנה חמודים... עזבו אותכם מאטרקציות תיירותיות, עזבו אותכם מכפרים סיניים תיירותיים, תפסו מרחק מאנשים שמתלהבים בקלות מכל שם עם ניחוח אסיאתי... עזבו הכל...  האושר נמצא בין סמטאותיה של פאי... שם בין דוכני שייק בננה לשייק אננס... ;)

אז רבצנו ונחנו ועוד קצת התפנקנו ונחנו במהלך הימים הבאים... עד שתומר החליט לקחת את הילד לאומנות לחימה תאילנדית, אנחנו כבר בתאילנד, אין מקום מושלם מזה להתנסות אותנטית באומנות לחימה מקומית. מצאנו איזה מועדון נחמד וגברי הבית נעלמו להם בין שקי האגרוף ומאמנים תאילנדים למשך 4 שעות...
4 שעות של זמן איכות עם היפה שלי, אנרגיית בנות, מבינות אחת את השנייה, זורמות אחת עם השנייה, קצת שייקים והרבה שקט של ביחד ולבד...
אחרי 4 שעות חזרו להם הצמד חמד הלוחם, מה זה חזרו? הממי זחל לחדר מותש-גמור-מעולף כאילו חזר מגיבוש לקורס אחיד ולא מזמן איכות תאילנדי עם הילד, והילד... בפרץ אנרגיה מתעופף לו לחדר כאילו לא התישו אותו במשך שעות של פעילות גופנית... אחרי כמה שעות כשירד האדרנלין ונרגעה ההתלהבות וההתרגשות, השתרע השקט בבית, התעלפו במיטה הלוחמים הגיבורים והנה סוף ליום האימונים...
ביום למחרת... התעוררנו למחלקה הגריאטרית חמודים... שני גברברי הבית צולעים ונאנחים, כל הגוף תפוס, השרירים, הכל כואב, ואי ואי על הפינוקייייים... וזה לא גבר אחד חמודים... זה שניים... :))

כאילו שזה לא מספיק, לילד עלה החום לשחקים... חום גבוה במזרח זה לא מצחיק ובטח כשזה לילד שלך... בארץ אם הילד היה מעלה חום, הייתי זורמת עם החום בקטנה לגמרי, ניחא אז יש חום- הוא מתחזק, הגוף מתחזק, עוד קפיצת גדילה וכל תיאוריה רוחנית- בריאותית לתופעה המרפאה הזאת... אממה... אנחנו במזרח, אומנם בחלק הגן עדני של המזרח, אבל עדיין מטיילים באזור טרופי עם יתושי הדנגי ויתושי המלריה... אז זה בדיוק השלב שבו אני זונחת את כל התיאוריות שזורמות לי בארץ אבל פה קצת פחות... ואיתן זונחת גם את שלוות הרוח והזרימה להמתין יממה או שניים כדי לגלות את סיבת החום הגבוה... ופשוט... כאדם בוגר ואחראי במצב הזה...נכנסת להיסטריה...
זה הרגע להודות לכל מעטפת אנשי הלב, הנשמה והרפואה הפזורים לנו ברחבי הווטסאפ... אוהבת אתכם את כולכם ביחד וכל אחד לכוד, למצוות של גילגולים רבים קדימה זכיתם עם כל השפיות והעטיפה ששידרתם לנו דרך נפלאות המדיה... וככה, בין הפאניקה שלי, השפיות של תומר ועם חום בשחקים אצל הילד, חלפו להם 3 ימים ותודה לאל סיימנו את ההרפתקאה עם איזה וירוס חולף... טפו-טפו... מיותר לציין שמאז החוויה הבונה הזו, בכל יציאה מהבית טובלת את הילדים באמבטיית חומרי- נוגדי- ומדבירי עקיצות ועוקצים למיניהן... אז גם בגן עדן צריך לשמור על עצמינו... הרבה ספריי וכל הזמן...
בימים שלאחר מכן חזרנו לשיגרה...מנוחה- מנוחה- וזה... כמו שאנחנו אוהבים... :))

היינו בפאי שבועיים... שבועיים שממבט על, היו בסך הכל שבועיים שלווים ורגועים... בתכלס... כשחושבים על זה, חוץ מהטיול לבודהה, הכפר הסיני והוירוס התאילנדי לא היו תנודות דרמטיות בשגרתינו...
בכלל... שמתי לב שהדרמות האמיתיות זה בהודו, ברחובות הודו, המרחב שם שופע בכאוטיות ודרמטיות. אבל בתאילנד זה אחרת... זה מוד אחר לגמרי... פה השגרה רוויית רוגע, נועם, פינוק ושלווה... בשגרה שכזאת אין דרמות ואין "עניין" לספר... כי מה אספר? כמה טוב ומהמם לנו? כמה נקי וטעים לנו? כמה שקט ושלוו לנו? זה משעמם לספר... זה גם משעמם לקרוא... אז כדי שיהיה לנו מעניין וגם לכם מעניין, כדי שתהיה לכולנו קצת דרמה... אז שתדעו חמודים שבפאי... סבלנו! הפאי הזאת מלאת סבל! כל היום רק שנ"צ, רביצה, שייקים, מסאז'ים, אוכל, מנוחה! אוייי כמה סבלנו... קשה- קשה בתוך גן העדן הפאי הזה... :))  

המלצות:
למען האמת הכל בפאי מומלץ, הגסטהאוסים כולם נראים ממש על הכיפאק ויש את כל המגוון והרמות. אנחנו ישנו ב-
baan phasa- מתחם של 3 צימרים צמודים ומקסימים, מנוהל ע"י זוג מבוגרים והמקום מקסים ומרווח.

ממול לגסטהאוס יש יופי של מסעדה מקומית, dang Thai Food - מנוהל ע"י 3 דורות של בנות משפחה אחת, יופי של מסעדה, אוכל מעולה- מדי בוקר פתחנו שם את היום.

על הכביש האחורי (ממול לבית הספר) יש מסעדה מקומית קטנה, מנוהלת ע"י זוג צעיר... אין שם למסעדה, אבל... שם תאכלו את האוכל התאילנדי הכי טעים בתאילנד... קנינו מניות במקום ומושקעים חזק בתפריט המדהים של הבשלנית הצעירה :)) כל מנה מעדן!

הוצאות משפחתיות לשבועיים בפאי:
לינה: 240$
ארוחות בוקר/צהריים: 210$
קניות במכולת: 70$
קניות רחוב: 100$
קפה ונישנושים: 50$
כביסה: 10$
מיוחדים: (מסאזים, מניקור וכד')- 30$

תאילנד, צ'אנג מאי

לצ'אנג מאי נסענו באוטובוס סמי סליפר של 12 שעות. סגרנו את הכרטיסים מול סוכן נסיעות בבנגקוק וקבענו ליציאה בערב. היות וכל העיר חסומה ופקוקה, האוטובוס לא יכל לאסוף אותנו מהסוכנות ואנחנו יחד עם שורה של תיירים שמצפינים יצאנו להליכה רגלית עד לנקודת המפגש (משם ניתן לצאת עם האוטובוס ולדלג על הפקקים)... אמרתי יצאנו להליכה? תיקון קטן... יצאנו למסע כומתה ברחבי בנגקוק... מוצ'ילה של 25 ק"ג על הגב + 10 ק"ג נוספים על החזה מקדימה, הלכנו לפחות 20 דקות, באיזה שהוא שלב תומר החליט לוודא עם הבחור שקבענו לנסוע באוטובוס לצ'אנג מאי ולא לקחנו טרק הליכה לשם... כולם עייפים, מותשים עוד רגע פותחים אלונקת "פצוע-פצוע"... ורק המדריך... טוב לו חמוד, הולך עם הדפדפת והעט שלו וקליל לו... לבסוף הגענו שבורים ומגובשים לנקודת המפגש המהוללת.

האוטובוס המפואר שלנו היה דו קומותי, אנחנו היינו המשפחה היחידה בקבוצה, תוסיפו לזה שזאת לא העונה המתויירת- כך שהאוטובוס לא היה מלא... אז... המדריך עם הדפדפת והעט החליט לפנק ונתן לנו חדר פרטי בקומה הראשונה של האוטובוס... כן-כן... מסתבר שבאוטובוסים התאינלדים יש חדרים פרטיים.. בחדר היו 8 מושבים (שניתן להשכיב), כל אחד מאיתנו תפס זוג מושבים, סגרנו את הדלת של החדר שלא יטרידו אותנו, יש ויי פיי, מזגן, חילקו נישנושים ומים תוך כדי הנסיעה... פששש... ולחשוב שחיינו בסגטהאוסים עד עכשיו... :) זאת הייתה בהחלט "אם" כל הנסיעות במסע!

מוקדם בבוקר הגענו לצ`אנג מאי, קיבל את פנינו מזג אוויר גשום וסגרירי, כל העיר עדיין לא התעוררה ורק אנחנו והמוצ`ילות משוטטים ברחובותיה. שכרנו מראש דירה מחוץ לחומות ומרכז העיר (דרך בוקינג) שהתברר כבחירה מושלמת... זו הפעם הראשונה בטיול ששכרנו דירה, תענוג! מטבח, סלון, קירות מפרידים, דלתות... מרוב ההתרגשות יכולתי להישאר רק בדירה שבוע, להשתקע במטבח ולנצח להכין חביתות וטוסטים :)

בימים הראשונים טיילנו באיזור, נכנסנו לעיר העתיקה, התהלכנו בין רחובותיה ובעיקר ניסינו לגבש לעצמינו את "יחסינו לאן" עם העיר הזאת? לקח לנו קצת זמן להתחבר לצ`אנג מאי (יותר מכל עיר אחרת עד כה)... אבל לא לדאוג... בסוף התחברנו ועם הרבה אהבה... מצד אחד זאת עיר מאוד- מאוד תיירותית לפחות באיזורים שאנחנו טיילנו בהם (והיינו בלא מעט), הרבה סוכנויות נסיעות, כל מטר וחצי רשת החנויות של seven-eleven, דוכני מזכרות, סטארבקס, דוכנים של מזכרות, מקדונלדס, דוכנים של מזכרות, בורגר קינג ואם פיספסתם במקרה דוכן מזכרות, לא לדאוג יש עוד כמה שמפוזרים בין לבין. מצד שני, יש בה משהו מתוק בעיר הזאת, הסמטאות, השקט, השלווה, היופי, האותנטיות של דוכני האוכל, יש בה משהו קסום שריגש אותנו בכל פעם מחדש...

היות ואנחנו בטיול מוצ'לרי (ארוך טווח) ובטיול מסוג זה עובדים עם באג'ט וסוחבים מוצ'ילות, משמע, קניות, מזכרות ומוד של ביזבוזים בלי הכרה לא במסעינו זה, כל מה שנקנה קודם כל צריך להיכנס למוצ'ילה (ובחיי שאין מקום לגפרור בתוכה), כל הוספה למוצ'ילה משמע משקל (שצריך לסחוב בטרקים לא צפויים ברחבי העיר) וכמובן קניות תיירותיות מורידות מהבאג'ט המשפחתי של הטיול, וחבל... שמעתי שוויטנאם מהממת... :))

אז אם כבר הגענו למקום מתוייר, ולא קונים מזכרות, בגדים וכל פלאי תאילנד שפרוסים בצבעוניות ממכרת על דוכני העיר אז.. נלך על משהו שלא שוקל ולא תופס מקום במוצ'ילה...נצא לאטרקציות מסביב... אומנם זה נוגס מהבאג'ט אבל באנו לאסוף חוויות ולזה בדיוק התכוון המשורר :)) אחרי שחרשנו את כל השווקים באיזור- שוק הלילה, שוק היום, שווקים של סופ"ש וסתם שוק שכונתי :) הלכנו למוזיאון התלת מימד וסגרנו את אטרקציית האומגות הידועה לכל...

קודם כל מוזיאון התלת מימד... המוזיאון מדהים וגאוני! אחרי שצילמתי 2000 תמונות בכל פוזה והבעת פנים דרמטיות (של תומר והילדים) שמותאמות לציור שעל הקיר, קלטתי שזה מוזיאון לתמונות! אומנם נהנים מהמוזיאון אבל כדי לשמר ולחוות את אפקט התלת מימד חייב לצלם ולראות את הציור דרך מסך המצלמה... אחרי שעה של צילומים נשברתי ולא יכולתי לראות יותר את המצלמה... העברתי את התפקיד המהנה הזה לתומר והתמסרתי עם הילדים לדרמטיות שבציורים... איזה כיף לרוץ שם ולשחק אותה לרגע בתוך סצנה מסרט, אין לך ממש מושג איך אתה נראה בתוך הרקע התלת מימדי, אבל זה לא מוריד מההנאה! ורק הצלם מסכן סובל... מיואש, מותש, מצלם כל אחד (בנפרד) על הרקע התלת מימדי ויש לפחות 200 רקעים שכאלה בכל המוזיאון (תכפילו- תכפילו :)).
זה הקטע של המוזיאון... וזה גם העונש של הצלם... שלא תגידו שלא אמרתי... :)

את אטרקציית האומגות הזמנו דרך אחת החברות, הלהבנו את הילדים וקדימה לג'ונגל. כדי להגיע נוסעים כשעה מחוץ לעיר עד למקום האטרקציה ומשם יוצאים עם המדריכים להתאבד בין החוטים המתוחים ברחבי הג'ונגל. לטובת יישור הקו בינינו, אני אדם עם פחד גבהים ואוהבת את האדמה- מאוד אוהבת, פחות בענייני האקסטרים ובטח-ובטח-ובטח כאלה שנמצאים אי שם מעל ובין נצמרות העצים, אך לטובת הגיבוש והחוויה המשפחתית התמסרתי. היו לפנינו 15 אומגות מטורפות, ארוכות ואקסטרימיות ביותר. הילדים עפו (תרתי משמע) ונהנו בטירוף במעוף האין סופי הזה, הממי כחובב אקסטרימים ידוע נהנה מכל שבריר של שנייה... ואני חמודים לפני כל תחנה מחדש מנהלת טקס לגירוש ההיסטריה והחרדות: תפילות- מדיטציות- השתכבויות- קידות, מקדש קטן הקמתי בכל תחנה... עד שהיתשתי סופית את המדריך והוא פתר את הסוגייה בדחיפה קלה אל התהום... וככה כשאני תלויה ומתגלגלת בין העצים הפרועים של הג'ונגל התאילנדי ועוצרת את נשימתי למוות, זרקתי הבטחות באוויר שאהיה אדם טוב יותר בעולם רק שאגיע בשלום... וכך חוזר חלילה 15 פעמים... מרוב ההבטחות שהבטחתי בשעת חרדה קיומית, שוקלת להיכנס למנזר צ'אנג מאי לחפר עליהן  :)) אבל... עם זאת, על אף הכל ועם הכל...  זו הייתה אחת החוויות המדהימות!! המהממות!! ושווה כל באט שהושקע בה... חובבי האקסטרימים בכלל יעשו ממנה מטעמים... עשינו וי על האומגה... וה"וי" הזה מכובד ביותר!

חוץ מזה... הרבה טיולים בערבים, רכיבת אופניים בין הסמטאות של המקומיים, המון נישנושים בין דוכני האוכל המטריפים... וכמובן... ים של פירות חתוכים לאיזון הויטמינים בגוף... לדעתי... בקצב הזה... מתאילנד ליעד הבא אנחנו נתגלגל... :)) לפני הסיומת עוד מילה וחצי על השווקים... פייר... אנחנו מאוהבים... מאוהבים קשות בתאילנד הזאת ובשווקים שלה! עבודות היד המדהימות, הריחות של סבונים מעוצבים בכל פינה, אנשים חייכנים ואופטימיים... אם היה ניתן היינו ישנים בשווקים ונודדים עם מוכרי הדוכנים לכל מקום אשר יילכו... תענוג- תענוג!! קיצר... בצ'אנג מאי... לכו על השווקים... ותעלו את האדרנלין בגוף במעופי האומגות :))

עד כאן צ'אנג מאי...
פאי מחכה לנו! :))

המלצות בצ'אנג מאי:

"טרי בוטיק"- מתחם דירות להשכרה מחוץ למרכז העיר... דירות חדשות,בריכה, האיזור מסביב מדהים, מרחק הליכה מכל שוק שתבקשו... זה המקום ללון!

עלות שהייה בצ'אנג מאי ( של 8 ימים ) למשפחה:
לינה: 200$
ארוחות: 50$
קניות רחוב ונישנושים: 70$
קניות במכולת: 80$
אטרקציות: 250$