הדרך לפאי ארוכה ומפותלת, נסיעה של כ-4 שעות (מצ'אנג מאי) שבה מטפסים גבוה דרך 800 אלף עיקולים מעוקלים במיוחד ועם נוף ירוק מהפנט שנשקף מהחלון.
ניתן לעשות את הנסיעה הזאת ב-2 דרכים עיקריות:
אז בבוקר שלנו... בצהריים שלכם... יצאנו לכיוון הבודהה... בגוגל מפות מראה 20 דקות הליכה... פששש בקטנה... אממה... מסתבר... שגוגל מפות החמוד הזה לא הלך את ההליכה הזאת בטיפוס על ההר (בצהריי היום!) ואז... כשמותש ומיובש מהטיפוס על ההר, גוגל מפות לא עלה עוד 479 מדרגות נוספות (הילד ספר!) לראות את הבודהה... ו- 479 מדרגות זה סכום חמודים שצריך לעלות עם 2 ילדים... שאחת מהן מתבגרת שלא רוצה לראות את בודהה הלבן- המבריק- הנוצץ- עשוי שיש שבתוך ההרים... אז... פנו חצי בוקר לתענוג הזה... ובכיף... :) קיצר... עלינו- עלינו- בכינו- קיטרנו- עייפנו- עלינו- צחקנו ואז הגענו לבודהה!
המלצות:
למען האמת הכל בפאי מומלץ, הגסטהאוסים כולם נראים ממש על הכיפאק ויש את כל המגוון והרמות. אנחנו ישנו ב-
baan phasa- מתחם של 3 צימרים צמודים ומקסימים, מנוהל ע"י זוג מבוגרים והמקום מקסים ומרווח.
ממול לגסטהאוס יש יופי של מסעדה מקומית, dang Thai Food - מנוהל ע"י 3 דורות של בנות משפחה אחת, יופי של מסעדה, אוכל מעולה- מדי בוקר פתחנו שם את היום.
על הכביש האחורי (ממול לבית הספר) יש מסעדה מקומית קטנה, מנוהלת ע"י זוג צעיר... אין שם למסעדה, אבל... שם תאכלו את האוכל התאילנדי הכי טעים בתאילנד... קנינו מניות במקום ומושקעים חזק בתפריט המדהים של הבשלנית הצעירה :)) כל מנה מעדן!
הוצאות משפחתיות לשבועיים בפאי:
לינה: 240$
ארוחות בוקר/צהריים: 210$
קניות במכולת: 70$
קניות רחוב: 100$
קפה ונישנושים: 50$
כביסה: 10$
מיוחדים: (מסאזים, מניקור וכד')- 30$
ניתן לעשות את הנסיעה הזאת ב-2 דרכים עיקריות:
הדרך הראשונה, האחראית והראוייה היא להשכיר נהג פרטי שנוסע עם רכב פרטי ולוקח רק אתכם ואת המשפחה הפרטית שלכם דרך העיקולים והעליות הלא נגמרות והכל ברוגע ושלווה, נוסע בנחת, נושם ותוך 4 שעות שלוות ועיקולים רגישים מגיע בשלום לפאי...
ויש את הדרך השנייה (שאותה אנחנו עשינו), לקחת וואן מסוכנות נסיעות ולהידחס עם עוד 8 תיירים נוספים ולטוס... לטוס עם הטייס של הוואן כל הדרך- דרך העליות ו-800 אלף העיקולים המעוקלים ולנחות בפאי תוך שעתיים וחצי... ותוך כדי הנסיעה כמובן לאסוף חוויות... אז אספנו חוויות... ואספנו שקיות קיא בשרשרת מסוף הוואן לקידמתו, חלקנו מגבונים לחים וריחות מטריפים של קיבות רגישות בתוך הוואן הטס... בקיצור, הנסיעה הייתה סיוט- מזעזעת- ומטלטלת בטירוף... אז... לכו על האופציה הראשונה...
אבל בסוף הגענו... איזו עיירה כפרית מהממת... באגסו (מהודו) רק תאילנדית! אין... ככה מתקדמים בחיים! מצאנו 2 צימרים מהממים- צימר לנו וצימר לילדים, שלמות! כל העיירה הזאת רחוב אחד ראשי שממנה יוצאים המון סמטאות מקסימות מלאות בבתי אירוח, בתי קפה, מסעדות, ספאים למיניהן וים של חנויות לעבודות יד קטנות- בצבעי פאסטל- רומנטיות ומהממות! מוצפת אושר שכמותי הולכת הלוך ושוב לאורך ורוחב של הרחוב עם שייק פירות ביד... וזהו... מפה רק להתדרדר... :)
וככה חמודים... חזרנו לרבוץ ולאכול... חזרה לשגרת ה- לנוח- לנוח- שלווה- רוגע- לנוח ולנוח... אפילו על שנ"צ לא ויתרנו... מי ישמע איזו תשישות.
אחרי כמה ימים כאלה של אין מעש... החלטנו לקחת את עצמינו בידיים ולעלות לראות את הבודהה הלבן שבהרים... כבר מהעיירה ראיתי את הבודהה המהמם הזה... שיש לבן- מבריק- נוצץ מציץ לו בשלווה והשקט שלו דרך העצים שבהר... וככה הוא נראה מרחוק, דמיינו איך זה מקרוב! רק מהמחשבה התרגשתי... "ממי חייבים לראות את בודהה מקרוב! חייב!"
אז בבוקר שלנו... בצהריים שלכם... יצאנו לכיוון הבודהה... בגוגל מפות מראה 20 דקות הליכה... פששש בקטנה... אממה... מסתבר... שגוגל מפות החמוד הזה לא הלך את ההליכה הזאת בטיפוס על ההר (בצהריי היום!) ואז... כשמותש ומיובש מהטיפוס על ההר, גוגל מפות לא עלה עוד 479 מדרגות נוספות (הילד ספר!) לראות את הבודהה... ו- 479 מדרגות זה סכום חמודים שצריך לעלות עם 2 ילדים... שאחת מהן מתבגרת שלא רוצה לראות את בודהה הלבן- המבריק- הנוצץ- עשוי שיש שבתוך ההרים... אז... פנו חצי בוקר לתענוג הזה... ובכיף... :) קיצר... עלינו- עלינו- בכינו- קיטרנו- עייפנו- עלינו- צחקנו ואז הגענו לבודהה!
אחחח בודהה- בודהה... מסתבר חמודים... שמה שנראה מכאן לא נראה משם... הבודהה המסכן הזה לא כל כך שיש ולא כל כך לבן- מבריק- נוצץ... השנים (והשמש) עשו את שלהן, והבודהה הענק באמצע השיפוצים, כולו מכוסה מקלות במבוק ופיגומים לטובת התיקונים והשיפוצים בדמותו המתקלפת... אז אני רק שואלת... לא יכלו לשים שם למטה לפני כל העליות וה- 479 המדרגות -פתק קטן- "בשיפוץ"?
אבל עזבו... אני בחופש ואני בהודייה! בהודייה על ההזדמנות הנדירה הזאת על שטיפסנו כל הדרך לבודהה בשיפוצים רק כדי להבין שהפלא האמיתי הוא שם למטה... בפאי הקסומה שלנו... ולא... לא כל הנוצץ זהב חמודים... עזבו אותכם מפסלים, פגודות ומלכודות אטרקציות למיניהן... עזבו! האושר, השלווה, הקסם והחוויות הן שם... למטה... ביום יום מלא הרביצה, השייקים והשנ”צ הבזיוני הזה! :)
אז התפנקנו ונחנו ועוד התפנקנו ועוד נחנו... עד ששוב נפלנו למלכודת התיירותית הבאה... אממממ... עד ששוב ”הפלתי אותנו“ למלכודת התיירותית הבאה... נסענו לבקר בכפר הסיני שעל יד פאי... רק השם "כפר סיני" עשה לי זרמי התרגשות בגוף, בכלל כל העניין האיסיאתי הזה רגיש אצלי שעות נוספות, מתחברת אליו עמוק בתוך תוכי תמצית נשמתי ולא שולטת בזה... :)) נהג הטקסי סיפר לנו שמדובר בקהילה סינית שברחה מסין לפני 40 שנה ומלך תאילנד נתן להם קרקע להתיישבות... הסיפור הזה עוד יותר הלהיב אותי, כי פשוט לא הייתי מספיק בריגושים... עד שהגענו לכפר...
אז הכפר הוא בהחלט סיני... מאוד סיני ומאוד תיירותי ... כל הכפר הזה הוקם למען התיירים... מרכז תיירותי, פארק תיירותי, חנויות תיירותיות, אפילו מצודה סינית תיירותית בנו... זה עדיין מהמם ברמות קשות, מדהים ביופיו, סיני תיירותי והורס... אבל... לא כל כך אותנטי... ולא כל כך מרגש בבפנים-פנים של הבטן... אין פרפרים... מסקנה חמודים... עזבו אותכם מאטרקציות תיירותיות, עזבו אותכם מכפרים סיניים תיירותיים, תפסו מרחק מאנשים שמתלהבים בקלות מכל שם עם ניחוח אסיאתי... עזבו הכל... האושר נמצא בין סמטאותיה של פאי... שם בין דוכני שייק בננה לשייק אננס... ;)
אז רבצנו ונחנו ועוד קצת התפנקנו ונחנו במהלך הימים הבאים... עד שתומר החליט לקחת את הילד לאומנות לחימה תאילנדית, אנחנו כבר בתאילנד, אין מקום מושלם מזה להתנסות אותנטית באומנות לחימה מקומית. מצאנו איזה מועדון נחמד וגברי הבית נעלמו להם בין שקי האגרוף ומאמנים תאילנדים למשך 4 שעות...
4 שעות של זמן איכות עם היפה שלי, אנרגיית בנות, מבינות אחת את השנייה, זורמות אחת עם השנייה, קצת שייקים והרבה שקט של ביחד ולבד...
אחרי 4 שעות חזרו להם הצמד חמד הלוחם, מה זה חזרו? הממי זחל לחדר מותש-גמור-מעולף כאילו חזר מגיבוש לקורס אחיד ולא מזמן איכות תאילנדי עם הילד, והילד... בפרץ אנרגיה מתעופף לו לחדר כאילו לא התישו אותו במשך שעות של פעילות גופנית... אחרי כמה שעות כשירד האדרנלין ונרגעה ההתלהבות וההתרגשות, השתרע השקט בבית, התעלפו במיטה הלוחמים הגיבורים והנה סוף ליום האימונים...
ביום למחרת... התעוררנו למחלקה הגריאטרית חמודים... שני גברברי הבית צולעים ונאנחים, כל הגוף תפוס, השרירים, הכל כואב, ואי ואי על הפינוקייייים... וזה לא גבר אחד חמודים... זה שניים... :))
כאילו שזה לא מספיק, לילד עלה החום לשחקים... חום גבוה במזרח זה לא מצחיק ובטח כשזה לילד שלך... בארץ אם הילד היה מעלה חום, הייתי זורמת עם החום בקטנה לגמרי, ניחא אז יש חום- הוא מתחזק, הגוף מתחזק, עוד קפיצת גדילה וכל תיאוריה רוחנית- בריאותית לתופעה המרפאה הזאת... אממה... אנחנו במזרח, אומנם בחלק הגן עדני של המזרח, אבל עדיין מטיילים באזור טרופי עם יתושי הדנגי ויתושי המלריה... אז זה בדיוק השלב שבו אני זונחת את כל התיאוריות שזורמות לי בארץ אבל פה קצת פחות... ואיתן זונחת גם את שלוות הרוח והזרימה להמתין יממה או שניים כדי לגלות את סיבת החום הגבוה... ופשוט... כאדם בוגר ואחראי במצב הזה...נכנסת להיסטריה...
זה הרגע להודות לכל מעטפת אנשי הלב, הנשמה והרפואה הפזורים לנו ברחבי הווטסאפ... אוהבת אתכם את כולכם ביחד וכל אחד לכוד, למצוות של גילגולים רבים קדימה זכיתם עם כל השפיות והעטיפה ששידרתם לנו דרך נפלאות המדיה... וככה, בין הפאניקה שלי, השפיות של תומר ועם חום בשחקים אצל הילד, חלפו להם 3 ימים ותודה לאל סיימנו את ההרפתקאה עם איזה וירוס חולף... טפו-טפו... מיותר לציין שמאז החוויה הבונה הזו, בכל יציאה מהבית טובלת את הילדים באמבטיית חומרי- נוגדי- ומדבירי עקיצות ועוקצים למיניהן... אז גם בגן עדן צריך לשמור על עצמינו... הרבה ספריי וכל הזמן...
בימים שלאחר מכן חזרנו לשיגרה...מנוחה- מנוחה- וזה... כמו שאנחנו אוהבים... :))
היינו בפאי שבועיים... שבועיים שממבט על, היו בסך הכל שבועיים שלווים ורגועים... בתכלס... כשחושבים על זה, חוץ מהטיול לבודהה, הכפר הסיני והוירוס התאילנדי לא היו תנודות דרמטיות בשגרתינו...
בכלל... שמתי לב שהדרמות האמיתיות זה בהודו, ברחובות הודו, המרחב שם שופע בכאוטיות ודרמטיות. אבל בתאילנד זה אחרת... זה מוד אחר לגמרי... פה השגרה רוויית רוגע, נועם, פינוק ושלווה... בשגרה שכזאת אין דרמות ואין "עניין" לספר... כי מה אספר? כמה טוב ומהמם לנו? כמה נקי וטעים לנו? כמה שקט ושלוו לנו? זה משעמם לספר... זה גם משעמם לקרוא... אז כדי שיהיה לנו מעניין וגם לכם מעניין, כדי שתהיה לכולנו קצת דרמה... אז שתדעו חמודים שבפאי... סבלנו! הפאי הזאת מלאת סבל! כל היום רק שנ"צ, רביצה, שייקים, מסאז'ים, אוכל, מנוחה! אוייי כמה סבלנו... קשה- קשה בתוך גן העדן הפאי הזה... :))
אז רבצנו ונחנו ועוד קצת התפנקנו ונחנו במהלך הימים הבאים... עד שתומר החליט לקחת את הילד לאומנות לחימה תאילנדית, אנחנו כבר בתאילנד, אין מקום מושלם מזה להתנסות אותנטית באומנות לחימה מקומית. מצאנו איזה מועדון נחמד וגברי הבית נעלמו להם בין שקי האגרוף ומאמנים תאילנדים למשך 4 שעות...
4 שעות של זמן איכות עם היפה שלי, אנרגיית בנות, מבינות אחת את השנייה, זורמות אחת עם השנייה, קצת שייקים והרבה שקט של ביחד ולבד...
אחרי 4 שעות חזרו להם הצמד חמד הלוחם, מה זה חזרו? הממי זחל לחדר מותש-גמור-מעולף כאילו חזר מגיבוש לקורס אחיד ולא מזמן איכות תאילנדי עם הילד, והילד... בפרץ אנרגיה מתעופף לו לחדר כאילו לא התישו אותו במשך שעות של פעילות גופנית... אחרי כמה שעות כשירד האדרנלין ונרגעה ההתלהבות וההתרגשות, השתרע השקט בבית, התעלפו במיטה הלוחמים הגיבורים והנה סוף ליום האימונים...
ביום למחרת... התעוררנו למחלקה הגריאטרית חמודים... שני גברברי הבית צולעים ונאנחים, כל הגוף תפוס, השרירים, הכל כואב, ואי ואי על הפינוקייייים... וזה לא גבר אחד חמודים... זה שניים... :))
כאילו שזה לא מספיק, לילד עלה החום לשחקים... חום גבוה במזרח זה לא מצחיק ובטח כשזה לילד שלך... בארץ אם הילד היה מעלה חום, הייתי זורמת עם החום בקטנה לגמרי, ניחא אז יש חום- הוא מתחזק, הגוף מתחזק, עוד קפיצת גדילה וכל תיאוריה רוחנית- בריאותית לתופעה המרפאה הזאת... אממה... אנחנו במזרח, אומנם בחלק הגן עדני של המזרח, אבל עדיין מטיילים באזור טרופי עם יתושי הדנגי ויתושי המלריה... אז זה בדיוק השלב שבו אני זונחת את כל התיאוריות שזורמות לי בארץ אבל פה קצת פחות... ואיתן זונחת גם את שלוות הרוח והזרימה להמתין יממה או שניים כדי לגלות את סיבת החום הגבוה... ופשוט... כאדם בוגר ואחראי במצב הזה...נכנסת להיסטריה...
זה הרגע להודות לכל מעטפת אנשי הלב, הנשמה והרפואה הפזורים לנו ברחבי הווטסאפ... אוהבת אתכם את כולכם ביחד וכל אחד לכוד, למצוות של גילגולים רבים קדימה זכיתם עם כל השפיות והעטיפה ששידרתם לנו דרך נפלאות המדיה... וככה, בין הפאניקה שלי, השפיות של תומר ועם חום בשחקים אצל הילד, חלפו להם 3 ימים ותודה לאל סיימנו את ההרפתקאה עם איזה וירוס חולף... טפו-טפו... מיותר לציין שמאז החוויה הבונה הזו, בכל יציאה מהבית טובלת את הילדים באמבטיית חומרי- נוגדי- ומדבירי עקיצות ועוקצים למיניהן... אז גם בגן עדן צריך לשמור על עצמינו... הרבה ספריי וכל הזמן...
בימים שלאחר מכן חזרנו לשיגרה...מנוחה- מנוחה- וזה... כמו שאנחנו אוהבים... :))
היינו בפאי שבועיים... שבועיים שממבט על, היו בסך הכל שבועיים שלווים ורגועים... בתכלס... כשחושבים על זה, חוץ מהטיול לבודהה, הכפר הסיני והוירוס התאילנדי לא היו תנודות דרמטיות בשגרתינו...
בכלל... שמתי לב שהדרמות האמיתיות זה בהודו, ברחובות הודו, המרחב שם שופע בכאוטיות ודרמטיות. אבל בתאילנד זה אחרת... זה מוד אחר לגמרי... פה השגרה רוויית רוגע, נועם, פינוק ושלווה... בשגרה שכזאת אין דרמות ואין "עניין" לספר... כי מה אספר? כמה טוב ומהמם לנו? כמה נקי וטעים לנו? כמה שקט ושלוו לנו? זה משעמם לספר... זה גם משעמם לקרוא... אז כדי שיהיה לנו מעניין וגם לכם מעניין, כדי שתהיה לכולנו קצת דרמה... אז שתדעו חמודים שבפאי... סבלנו! הפאי הזאת מלאת סבל! כל היום רק שנ"צ, רביצה, שייקים, מסאז'ים, אוכל, מנוחה! אוייי כמה סבלנו... קשה- קשה בתוך גן העדן הפאי הזה... :))
המלצות:
למען האמת הכל בפאי מומלץ, הגסטהאוסים כולם נראים ממש על הכיפאק ויש את כל המגוון והרמות. אנחנו ישנו ב-
baan phasa- מתחם של 3 צימרים צמודים ומקסימים, מנוהל ע"י זוג מבוגרים והמקום מקסים ומרווח.
ממול לגסטהאוס יש יופי של מסעדה מקומית, dang Thai Food - מנוהל ע"י 3 דורות של בנות משפחה אחת, יופי של מסעדה, אוכל מעולה- מדי בוקר פתחנו שם את היום.
על הכביש האחורי (ממול לבית הספר) יש מסעדה מקומית קטנה, מנוהלת ע"י זוג צעיר... אין שם למסעדה, אבל... שם תאכלו את האוכל התאילנדי הכי טעים בתאילנד... קנינו מניות במקום ומושקעים חזק בתפריט המדהים של הבשלנית הצעירה :)) כל מנה מעדן!
הוצאות משפחתיות לשבועיים בפאי:
לינה: 240$
ארוחות בוקר/צהריים: 210$
קניות במכולת: 70$
קניות רחוב: 100$
קפה ונישנושים: 50$
כביסה: 10$
מיוחדים: (מסאזים, מניקור וכד')- 30$
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה