כן כן לא להאמין, אבל הנה חופשת סוכות... נזכרתי בים אל ים... עלה לי הגעגוע לטבע, הרים ואמא אדמה ושוב שכנעתי את הממי שלי לצאת למסע וחוויה. והוא חמוד מסתכל עלי חצי בעניין חצי פחות בוחן את הרצינות שלי, אני עושה מבט של ברווור (!) ויאללה אספנו את מרכלתנו והכרית המפנקת ללילה והחלטנו שהפעם זה קלב- חוד עקב-הר צרור ונחל צרור.
והנה ברוך השם, 3 בלילה, אנחנו באוהל, גשם מטפטף עלינו (!) וכשאני בחרדות משיטפון המוזה באה... ככה היא אוהבת אותי... סובלת :))
קיצר, כמה שעות לפני כן החלטנו שנעשה לילה בחניון עין עקב בכיף שלנו, מדורה-פינוקים-ושקט ובבוקר נצא למסלול מעגלי באיזור.
הגענו לחניון, ריק אבל מה יפה מסביב, אמאלה. המדבר הזה יודע לרגש. בדיוק נזכרתי שממש כאן בסביבה לפני שנה החלטתי לעזוב הכל ולצאת לעצמאות ובכלל התמלאתי ריגושים ומבסוטה על עצמי, על החיים ועל ממי שלי שככה זורם איתי בקלילות. שתדעו ברגעים האלה הבלוג לא היה בכיוון כי היה לי טוב, הייתי מאושרת! והמוזה לא היה לה עניין. אפילו העלתי סטורי כמה כיף לי, כי ככה זה הסטורים רק כיף שם ובמקסימום.
השמש שקעה, הדלקנו מדורה וסתם בהינו בחלל הריק והחשוך...
אי שם לקראת חצות הלכנו לישון. פתאום התחיל לטפטף גשם, טיפטוף עדין כשאנחנו באוהל... נלחצתי קצת וממי הרגיע אותי שלא יהיה שיטפון- כי עם הרעש שזה נשמע בתוך האוהל עוד שנייה בניתי תיבה :) אספתי את עצמי, את החרדות שלי והקשבתי להגיון הבריא של בעלי שיחייה ותוך כדי האיסוף העצמי הגשם כבר פסק, בלחץ 30 שניות טיפטף. אין לתאר...
קיצר, הלכנו לישון בכל השקט מסביב ואז אני קופצת "מה זה???", ממי כפרה עליו מתעורר בבהלה, מנסה לישון הבן אדם עבד במהלך היום שמר על הארץ, מסתכל מסביב, ואומר לי- תירגעייייי ממי, כולה המכסה העליון של האוהל משוחרר וזז מהרוח, את רואה?".ככה הוא רגיש כזה, יצא ממי שלי באמצע הלילה לסדר את חתיכת הבד הזאת כי האישה לא רגועה... וחזר לישון...
הוא נרדם ואני... כמו חייל בשמירות... כל משב רוח דרוכה, כל תזוזה של האוהל מרגישה שכללללל להקות שועלי המדבר בסביבה עומדים מסביב לאוהל שלנו בעמדת תקיפה ומי אם לא אני תציל אותנו???
ואז ברגעים האלה שבהם באתי לחפש שקט במדבר אני מוצאת את עצמי בלחצים וחזיונות שווא הבנתי... לא בנויה אנוכי יותר לאוהלים והרעשים הבלתי צפויים שהם משמיעים... רוגע מחפשים בצימר, על מיטה וחלונות ודלת לא בתוך בועה מניילון שזזה ורועשת כל הלילה. ועם התובנה העמוקה הזאת נרדמתי...
ואז 3 בבוקר שוב גשם, שוב האוהל משמיע רעשים של מלחמה ושוב ממי אומר לי להירגע לא יהיה שיטפון ושוב הוא עוד לא סיים את המשפט והגשם פסק... אני עירנית עם אנרגיות של שד טזמני ו2 אקמול כי מרוב רוגע ושלווה חטפתי מיגרנה, ועם המיגרנה באה המוזה, ככה היא אוהבת אותי מאוזנת. כתבתי קצת, צחקתי, ואז יצאתי החוצה ובחוץ ירח כמו פנס מאיר את ההרים מסביב, רגוע, נעים וואלה אין מלחמה אין חיות זוגות זוגות.. תאמינו לי האוהל הזה מתכון לחרדות. מפה לשם עם קצת מדיטציות אי שם לקראת 4:30 נרדמתי...
ב9 בבוקר כשהשמש בשמיים זו בדיוק השעה שהאוהל הופך להיות חממה, וכך כשאני מזיעה למוות אך עייפה בקיצוני מנסה לגנוב עוד דקה של שינה אבל החממה הכריעה אותי ואותנו. קמנו, התארגנו, קפה מפנק ועוגייה ומנחמת ויאללה יוצאים למסלול הליכה הר צרור-נחל צרור.
האמת, המסלול מהמם ברמות כואבות, בעודנו נפעמים מהפלא הבריאה הזה מסביב פתאום אנחנו שומעים "עידן לא בקצה, עידן תיזהר, עידן לא לעמוד בקצה הצוק", מסתבר שאבא אחד יצא עם 3 בניו המתבגרים לאותו המסלול ועידן החמוד מכניס פילפל לטיול שלהם. הסתכלתי על הסיטואציה, ההתמודדות ועל עידן המתוק עם אפס תחושת סכנה וחשבתי לעצמי, לכל בית יש עידן משלו... דיברנו קצת עם האבא מלא הסבלנות אבל גמור מהעלייה, השמש ועידן שרץ לו קדימה ומבקש סלפי בישיבה על צוק, צחקנו, נירמלנו והשארנו את האבא עם האופטימיות שזה לא ניגמר בגיל 18 שלא יבנה על זה חחחח.
זהו, סיימנו את המסלול בוערים מחום אך מבסוטיייים. מודים על המדורה, הגשם שהכניס לחרדות ועידן המקסים שהזכיר לנו מה הדבר החשוב באמת.
אה ולגבי האוהל... אל תתפסו אותי במילה של לא אשן יותר וזה... לכולנו ברור מה יקרה בסוף נכון?
שיהיה אחלה חג 🌸
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה