אמרתי לחברה בלב "חייבים יום בשבוע לנפש, בשגרה, חייב! אי אפשר עבודה-בית-קידוח נפשי מבלי לפנות מרחב לנשימה". אז ככה קדחתי לה על החופש לנפש וכאלה עד שישתבח שמו זרמה איתי למסלול במדבר.
יאמר לזכותה שאמרה לי שהיא city girl, וביקשה מסלול מותאם. "נשמה"-היא אמרה, "שביל פשוט וזה, נכון?". אמרתי לה שברווווור, אחות, תהיי רגועה מסלול מהסרטים סידרתי לנו. בקטנה, שעה וחצי בנוף פראי וסיימנו.
אבל ליבה לא היה שקט, מצד אחד היא מכירה אותי... טוב מדי... מצד שני אמרה בליבה- "זאת חיית מסלולים, מים לים עשתה, מקצוענית, אפשר לסמוך??". שמעתי את רחשי ליבה ואמרתי לה שתירגע, מסלול פצצה, פשוט, קצר... וחוץ מזה שאלתי את הממי והוא אישר... "שעתיים וחצי גג סיימתן".
לקחתי תיק, את עצמי ואת לונה ואספתי אותה... היא נשמה, יוצאת לי עם כוס קפה ביד אחת ותיק כתף ביד השנייה... פה חשדתי קלות, אבל אמרתי לעצמי- "בקטנה, מסלול פצצה שעתיים וחצי סיימנו, תשרוד את זה".
הגענו ליעד, מה זה התרגשתי... עפתי על הנופים, המדבר, הפראי שמסביב ובעיקר על עצמי שהבאתי אותה למשכן האל הזה. ובאמת התלהבנו והתפלאנו, אפילו לונה הייתה שלווה ורגועה שלא ברגיל שלה. ניווטתי דרך אפליקציה כמו חיית שבילים מנוסה ומה זה עפתי על עצמי... דיבור של מקצוענית מתנשאת נהיה לי-" אנחנו לכיוון הזה... את רואה זה הסימון... זה האוכף... "- "אוכף" יצא לי מהפה!! יא רבי!! ממש מומחית טופוגרפית נהייתי (בושה לי). וככה עפתי על עצמי ועל המסלול ההורס שלנו עד ש... התברברנו... כי ככה זה במומחיות טופוגרפית... :))
בהתחלה התכחשתי להתברברות הזאת- "שטויות אנחנו קרוב, העניינים בשליטה"... אממה... התחיל להיות קצת חם... בכל זאת צהריים... חצינו כבר 4 ק"מ בתוך המדבר אי שם בנחל כידוד ומסתבר שאנחנו עוד לא בחצי מהדרך וגם לא כ"כ בנחל ובכללי החץ הזה באפליקציה הניווט שמראה לנו את המיקום שלנו... שט לו במרחב המדברי ... והוא לא נמצא על שום שביל/נחל או אוכף...
תוך כדי שאני מנסה לחלץ אותנו, אמרתי לחברה, אנחנו מתקרבים לחצי מהדרך... היא עצרה לרגע, צחקה והשיבה שיש רגעים שלא חייב לומר בהם את האמת... וזה אחד מהם... חחחח... צחקנו מלאאאא... אחרי שנרגענו אמרתי לה שהתברבנו וירדנו מהמסלול אבל לא לדאוג העניינים בשליטה... צחקנו עוד הפעם... ואחרי שנרגענו... היא אמרה שהמסלול בשלב הזה מרגיש קצת פחות בטיחותי... והרגשנו שמתחיל להיות לנו פחות כיף... אז החלטנו להתאפס על עצמינו, לתת קצב כדי לצאת מהמדבר הזה לפני השקיעה...
באיזה שהוא שלב בין אפליקציה, היעדר קליטה באיזור והבירבור, ראינו שאפשר לקצר את כל האירוע הזה אם מטפסים על הר תלול... ממש אבל תלול. החלטנו ללכת על החוויה התלולה בייחוד שהיא מקצרת את כל המסלול הזה באיזה שעה לפחות... אז עשינו עלייה שמצריכה חבלי טיפוס, מנווטות, לוקחות אזימוטים ומתנהלות כבעלות המדבר... פשששש... מה אגיד לכם... אם הממי היה רואה הוא היה גאה בי ולעולם לא נותן לי לנווט.
מפה לשם התחברנו לשביל אופניים מהמם!! ותוך כלום זמן הגענו לסוף המסלול... אפילו היינו בהלם מהמהירות והקיצור שעשינו... אז בירבור לא בירבור... אזימוטים אני יודעת לקחת מעולה!
היה מהמם... בדרך חזרה ברכב אמרתי לה, "כפרה, בפעם הבאה מסלול קצר"... הסתכלה עלי חברת נפש... חברת ילדות... 80 שנה אנחנו ביחד... ואומרת בלי בושה- "לא כפרה, אין בפעם הבאה... אני city girl".
אבל היא מכירה אותי... טוב מדי... וברור לשתינו שעין עקב מחכה לנו חחחחחח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה