בערב לפני הגוף שלי היה מפורק לגורמים, כל תזוזה כאב לי, כל תא ושריר היו תפוסים וכאבו לי, ובגדול לא היה לי כל כך כיף. אבל, הייתי אופטימית, בניתי על הבוקר ובעיקר ששנת הלילה תעשה פלאים ובבוקר אקום חדשה.
אממה, נוצרה בעיה. הגיע הלילה, הממי התעלף לידי לפני שעתיים ואני ערנית ועם מרץ לעוד איזה 19 ק"מ מקדימים לפני המקטע של מחר... ולא טוב כל העירנות הזאת ב-1 בלילה כשצריך לקום ב-6 והממי יתעורר עירני ברבאק לכבוש את המסלול.
אי שם לקראת 2 נרדמתי כי ניחמתי את עצמי שיש מצב שנצא ב9. אין לי מושג איך הגעתי לזה, הזיות מהכאבים, הכחשות קשות או חלימה ערה אבל ככה שכנעתי את עצמי וככה נרדמתי.
ממי התעורר ב6 בבוקר, רענן עם שיר בלב, התארגן תוך שנייה והעיר אותי. אני מוציאה את הראש ממתחת לשמיכה עם מבט מצוקתי ו4 שעות שינה, בתקווה שיגיד לי "תשני כפרה עד 9"... והוא, איזה 9? "קומי ממי, יאללה, חייבים להתארגן זריז, לקפל את האוהל ולצאת למסלול". לא ככ ידעתי איך להגיב לסיטואציה או איך להכיל את ה9 הזה שמתנפץ לי ב6 בבוקר, ניסיתי לעשות קולות של עייפה... לא עזר לי.. וקמתי כמו נינג'ה (פצוע) והתארגנתי- ארגנתי- והתארגנו ויצאנו למסלול.
ממי זיהה את המצוקה שלי והחליט שכדאי שנדלג על הר עם עלייה תלולה- בקטנה איזה קילומט וחצי וחישב אזימוטים ומרחקים תוך שהוא מנחה את החבר שאסף אותנו להוריד אותנו בנקודה המדוייקת שמדלגת על ההר הזה...
קיצר, מאחורינו קילומטר אחד לתוך המסלול כשאני זוחלת בקילומטר הזה, נעזרת במקלות הליכה, נשענת עליהם ובכללי... זה לא נראה טוב מהצד איך שאני נראית. ואז... ממי מגלה שהייתה טעות בחישובי האזימוטים, נקודות או מה שחישב שם ובטעות הזאת הורדנו לנו מהמסלול כ7 קילומטר!!!! אושר! אושר! אושר! זה מה שהרגשתי ברגעים האלה, אושר טהור! הקלה הציפה אותי ופתאום הרגשתי קלילה בעודי נשענת נואשות על מקלות ההליכה שלי. הרגשתי שהיקום עצמו שומר עלי, עוטף אותי ומשבש לו את האזימוטים.
אני הרגשתי אושר... אבל ממי... פחות... הוא אשכרה רצה שנחזור, נתקשר לחבר ושיחזיר אותנו אחורה לנקודה המדוייקת... קלטתם?? כי אצלי תוך שנייה תחושת ההקלה התחלפה בחרדה מחלחלת בכל הגוף, כמנגנון הגנה בסיסי התחלטתי להתכחש למה ששמעתי ופשוט הגברתי את קצב ההליכה המדדה שלי תוך התעלמות מוחלטת ממה ששמעתי... אבל ממי נעצר ומחשב את המסלולים וקילומטרים כמו אחרוני הצעירים המתלהבים מאתמול, עד שהבנתי שההתכחשות לא תעזור במצב הזה... ותוך כדי שאני נתלית על המקלות האלה זעקתי... ממי תשחרררררר! הוא קלט את המצב שלי, עשה כדאיות מול הפסד והחליט נכונה... ממשיכים...
אבל הוא ממש התבאס, כי הרי את המסלול עושים יסודי: מהתחלה ועד הסוף! וגם ככה היה קשה לוותר על ההר התלול ההוא... ו-7 קילומטר זה המון... מה אגיד לכם... הריגושים של הגברים... אז ניחמתי אותו, הסברתי שאין מה לעשות היקום שומר עלי ושיתמסר... ובוא... פרופורציות!! לא ירדנו בקו הסיום נשמה לפנינו עוד 10 קמ לפחות!
המסלול עצמו היה מהמם, מהיפים עד כה, רק שעם כל קילומטר אני כפופה יותר, תפוסה יותר והמקלות הפכו לעוגן הקיומי שלי. אי שם בקילומטר ה8 ממי אמר שהוא ממש לא מרגיש את ההליכה הזאת היום, וזה ממש קצר, ו"לא הרגשנו את שלב הסבל שזה כל הכיף" ו"בואי תהיי ספונטאנית נמשיך ישירות מפה עד לכנרת, זה רק עוד 19 קילומטר חוץ ממה שנותר לנו מהמקטע הנוכחי אבל נסיים הכל היום, בסהכ זה רק 23 ק"מ"... וכולו מתלהב...
חמוד... כיף לו, לפחות מישהו מתענג על הדבר הזה... אבל בגדול... היה גדול עלי כל הקונצפט שנוצר "אין סבל" "ועד הכנרת", כשבמצב הנוכחי בהליכה עד העץ שנמצא 2 מטר ממני אני מרגישה כמו איש הפח... אז התעלמתי מזה שהממי שלי לא מחובר למציאות ולעובדה שאני שנייה לפני הפעלת החילוץ של הראל... הסתכלתי עליו, חמוד ומתלהב כזה ואמרתי "ממי, יאללה, אזימוט לאוטו"
סיימנו את המסלול בסביבות 12, אפילו שנצ היה לי!! הרגשתי שאני מתחילה לקבל את החיים שלי בחזרה... פתאום כל היום לפנינו, התפנקנו במסעדת שף באיזור והיה לנו ים של זמן.
בסוף היום הסתכלתי על הממי והיום המקוצר המהמם שזכיתי בו... ואמרתי בעדינות רגישה... "ממי... תגיד... מחר... אין איזה הר תלול שכדאי לדלג עליו?" צחקתי מלא... הממי קצת פחות :))
יום אחרון לפנינו!! הללוייה!!
יום 4- עין כובס- חוף כנרת:
בבוקר התעוררתי אחרי שינה מהסרטים, השילוב של השנצ יום לפני ושנת לילה עשו את שלהם. תוסיפו לזה שעברתי סדנת שיחרור שרירים מאסיבית ערב לפני כי מסתבר שבצדק הרגשתי כמו איש הפח- כל שריר במבנה הרגל שלי היה ברמת יציקת פלדה... קיצר, בוקר... עם 2 כדורי וולטרן על הבוקר + משככי כאבים + שינה טובה קמתי ברמת וונדר וומן לתקתק את המקטע האחרון.
חבר בא ואסף אותנו להקפצה והממי שלי שמר הפתעה לסוף, כי מסתבר שאי אפשר לחזור לנקודה האחרונה שבה סיימנו יום לפני כי אין חיבור לא מהכביש ולא מהשטח.... האופציות זה להתחבר לנקודה האחרונה בירידה מאוד אבל מאוד תלולה או לדלג קלות על 4-5 ק"מ (בבם!!!!) ולרדת בקטע שהכביש והמסלול מתחברים. מסתבר שממי שלי אחרי השיחרור של אתמול קרא את מפת השרירים שלי והבין שאין מצב שאני יורדת ירידה תלולה מאוד- מאוד. וקיבל החלטה נבונה ומרגשת!!! אחחחחח ככה אני אוהבת אותו מרגש ומפתיע על הבוקר!!
ההתפתחות המפתיעה הזאת בעלילה הכניסה לי עוד בוסט מוטיבציה למה שכבר היה ויצאתי למסלול כאיילה על אנרג'ייזר. הכתבתי קצב הליכה ברמת אצנית אולימפית, הממי הופתע
מההתלהבות שלי, הקצב ובכלל מאיזה שד נכנס בי כשאתמול נראיתי כמו חרגול פצוע. קיצר, עשינו את המסלול מה זה בקלות, אמאלה ועוד נהניתי בטירוף!!
הגענו לכנרת, מהחום, ההתרגשות וסתם ממפגש עם מים שניתן לטבול בהם ב4 ימים האחרונים (כן, זה המחיר של ההרפתקאה הזאת), נכנסתי איך שאני! עם הבגדים ברבאק, תמות נפשי עם פלישתים... ואי, איזה כיף!! איזה אושר!! ממי עשינו את זה!!!
נורא התרגשנו, שמחנו, שחינו, ועפנו על החיים שלנו. ובאמצע ההתלהבות והקפיצות אמרתי לו- ממי, אתה יודע שיש "ים אל ים" אבל בדרום, מחוף זיקים לחוף ים המלח.
"מה באמת?"- הוא ענה..."וואלה"... "ואי, זהו הדלקת אותי!!"
גל חרדה קל עבר בגופי... כי ממי שלי בחור מעשי :)))
בנימה אופטימית זו,
היה מהמם!! היה מדהים!! חוויה מטורפת!! תביאו נעליים טובות, מקלות הליכה, הרבה כדורי וולטרן(!), פנס(!), קלילות ואוטו צמוד שיפנק בסוף הדרך וצאו לטייל!! יש לנו ארץ מהממת!!! (יצא לי קצת דודה... אבל מותר לי... אני בגיל המתאים :))
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה