האמת היה נשמע לי רומנטי מגניב ועפתי על זה...
ו... שרדתי כדי לספר :)
יום 1- חוף אכזיב- חניון לינה אבירים:
ממי שלי בחור עובד רציני, ובגלל אילוצי העבודה יצאנו לצפון מאוחר, הגענו מאוחר והתחלנו את המקטע הראשון... מאוחר... מה זה מאוחר? 15:30 כשמחשיך ב-18:30. אבל לא התרגשנו, צחקנו מלא בדרך, פגשנו מטיילים ואז פגשנו מטיילת שעושה את אותו המסלול מהכיוון ההפוך... בשיחת חולין כזה היא שמעה שיצאנו למסלול, השעה 17:00, היא מסתכלת אלינו במבט פולני ובקול מטיף ואומרת לנו- "חבר'ה, לא יוצאים בשעה כזאת למסלול"... צחקנו עם פרצוף מתנשא של מנוסים (אפס ענווה!) ואמרנו שאור הירח איתנו ובקטנההההה... כי בכל זאת אף פעם בערך לא עשינו מסלולים כאלה.
קיצר המשכנו לצעוד, נופים מקסימים, שקיעה רומנטית מאחורינו... תענוג... פששש ממי!! חלום!!
אממה... השעה 18:15 ועברנו בלחץ חצי מהמסלול... מפה לשם, בום חושך... המשך המסלול מסתבר בתוך היער... בפנים בין העצים וכאלה. ממי אמר לי שלא נדליק פנס, נרגיל את העיניים לחושך, הירח מלא- מלא אור יהיה לנו ונצעד לנו בכיף כזה סטייל ניווטים...
האמת... התלהבתי... היה נשמע לי אש... נרגיייייל את העיניים כמו השועלים, איזה מגניב!!!!
אז זהו... אני שמחה שהיו לי כמה רגעי התלהבות, בכל זאת רגעי חסד לפני הצפוי לנו... היו מלא עננים, אין ירח מה שאומר יש הרבהההה חושך... ואז פתאום בתוך היער הזה שאני לא רואה מטר ממני כי אני מרגילה את העיניים!! אני שומעת רעשים וקפיצות בשיחים לידינו, זעקות תנים מעלינו ובגדול תחושה של להקות תנים/זאבים/שועלים עושים עלינו בבם!! ברוווור- כניסה להיסטריה!!! מה היסטריה... עברה בי מחשבה לטפס על עץ ולהישאר שם עד הבוקר אפילו קלטתי עץ פוטנציאלי, אבל בחנתי את המצב, ובאינטליגנציה על-אנושית קלטתי שזה לא מציאותי... אז הפכתי מעשית ונכנסתי לקצב הליכה (אחרי 12 קמ שכבר עברנו) כאילו מחכה לי מעטפה של מירוץ למיליון בסוף המסלול. תפסתי את הפנס ולא שיחררתי אותו כל הדרך.
ממי אמר לי שהריצה שלי מוגזמת ומחר יכאבו לי השרירים, ושלא לדאוג וניסה להרגיע... אבל בואווווו... כל רישרוש בשיח הלב שלי על 200- קצב ההליכה שלי עולה בטירוף וכל זה כשאנחנו מטפסים בעלייה תלולה על הסלעים שרואים אותם מטר עם אור הפנס!!!! הריאות יצאו לי החוצה מההתנשפויות! משום מה קיוויתי שהאור המהבהב מהפנס העייף שלי יבריח את התנים וחזירי הבר, ממי פחות הסכים איתי אבל לך תתווכח עם אישה בחרדה. חייבת להודות שלעתים נזכרתי בבחורה ההיא, שהטיפה לנו... מתביישת!!!
וככה הלכנו שעתיים בחושך, בין סלעים, אבנים וזעקות תנינים, כשכוח-על דוחף אותי קדימה אל עבר השלט- "חניון אבירים".
בסוף הגענו לחניון, לאוטו ולאוהל... התעטפנו בשמיכות פוך, כריות מפנקות ובכל מה שיכול לנחם ולעטוף... והתעלפנו תוך 3 שניות... בכל זאת 20 קמ (היסטריים) מאחורינו ויום 2 לפנינו...
יום 2- חניון לילה אבירים- חרבת חממה:
קמנו בבוקר מוקדם, עם השקיעה... אמרנו יום חדש... צעידת בוקר... בקטנה (הפעם בצניעות יתרה).
התחלנו לצעוד, השרירים תפוסים לי בטירוף (הממי צדק :)) אבל היה מזג האוויר מהסרטים, בריזת בוקר קרירה, נוף הררי של עצי אלון ובלוטים על הריצפה... תענוג... אז השרירים ישתחררו עם קצת תנועה...
ביום הזה פתאום הבנו שאנחנו אנשים של 10 קמ... כי אחרי 10 קמ כבר לא כיף לנו... כי זה השלב שמתחיל בו העינוי... קודם כל מתחיל הכאב... הכלללל כואב... וחוץ מזה פחות בריזה יותר שמש קודחת, פחות מישור יותר עליות וירידות, פחות שביל עפר יותר אבנים- וסלעים ועוד יותר אבנים וסלעים. אי שם בק"מ ה-11 נמתח לי גיד ברגל והתחלתי לצלוע ולדדות... כשלפניי 7 ק"מ נוספים.
"ממי", אמרתי... "אתה זוכר שאמרתי אני רוצה שביל ישראל??"... "נוצר כאן איזה משבר קטן ביני לבין השבילים שחוצים את ה-10 קמ... שזה אולי נשמע רומנטי, נראה מגניב, אבל צריך אשכרה ללכת את זה!!! ברגל!!! עם ציוד על הגב!!! עם עליות וירידות!!! והחלק הזה פחות... פחות ממי"... צחקנו וזה, אבל הכאב לא עבר, כפות רגליים מפורקות ואני מרגישה שאני גוררת את הגוף שלי לקראת 7 ק"מ הנותרים.
בזמן הצעידה הכואבת שלנו פגשנו מלא מטיילים... קבוצות של חברה צעירים שמנתרים את המסלול הזה כמו איילות בהרים. איזה גיל יאלללה!! עליות/ ירידות/ סלעים/ מים והם ברבאק סופרים קילומטרים שנשארו וחדורי מטרה... חיים את יום המחר!
האמת שגם הממי שלי היה חדור מטרה עד שאמרתי לו, "ממי.... רוצה being פחות doing". הוא אמר לי שעם being לא נגיע לסוף והוא גם לא הביא פנס הפעם (בכל זאת יצאנו בבוקר), זה היה נשמע לי הגיוני אבל... רוצה לשהות, לראות, לנשום ובעיקר לשחרר את הפיקה של הרגל מהגיד שנמתח ולקבל את השנץ שליייי בחזרה!
אז עשינו הפסקות, אין ברירה, גיל 43 הוא לא 22 של רעל בעיניים, יש גידים עם עומס גילי וצריך לתת להם מנוחה. אז נחנו, הלכנו, נחנו, הלכנו, נחנו, הלכנו... ממי אמר שהיה מסיים כבר את המסלול לפני 3 שעות ויש לנו יעד להשיג... פחות התחברתי אבל אמרתי לו שהוא צודק (תכלס) אבל בוא נשמה... נשב קודם קצת ננוח ונתחבר ליעד הזה, ניטען במוטיבציה כדי גם להגיע אליו בסוף...
מפה לשם, כדי לשמור על המורל- תומר אמר שמסיימים עוד 200 מטר... ואחכ אמר שטעה ומסיימים עוד 200 מטר ואחכ אמר שוב שטעות ומסיימים רק עוד 250 מטר בפעם הרביעית זעקתי דיייייי!! אי אפשר לשחק ככה ברגשות והרגליים של אדם תשוש, ממי לא להגיד כלום... פשוט... נשב ננוח
... אז נחנו עוד קצת כשאני מרוחה על אדמת עלי השלכת והבלוטים וזועקת לה' שייגמר כבררררר... ואז מסתבר שבמנוחה הזאת היינו 50 מטר מהסיום... :))
הגעתי לאוטו, נשכבתי כמו פגר, התעטפתי רחמים עצמיים על הגידים, כפות הרגליים וה-200 מטר ששמעתי שניגמרים 4 פעמים. הסתכלתי על תומר ואמרתי לו... "ממי... אולי נעשה רק -ים אל-" בלי הים השני?...
הוא הסתכל עלי, חדור מטרה ואמר לי- ממי, תתאפסי על עצמך, מחר יש לנו כולה 19 קמ ולמחרת 16 וסיימנו...
וזהו... התחלתי לבכות...
לפנינו יום 3... להחזיק אצבעות!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה