קופנגן, תאילנד

נכון שכבר סיכמתי וזה... אבל... אז באה עלינו לטובה הקופנגן הזאת... ככה בפשטות והשקט שלה... מה שאומר שאי אפשר באמת להתעלם ולדלג עליה כאילו לא נשמנו את שלוותה במשך חודש שלם וכאילו שהיא לא צבעה לנו את סיום המסע שלנו בצבעי פאסטל רכים...

אז חייבת לפרגן לה, להקדיש לה פינה בלוגית במסע ובעיקר להודות על האיפוס האנרגטי שהיא הביאה לתוכינו...

הרבה נאמר על קופנגן... ועם זאת... הגעתי לפה עם אפס ציפיות... ותכלס אחרי כל מה שכבר ראינו וחווינו במה היא יכולה להפתיע? מה?מה? כבר יש לה להציע שיכול עוד הכניס אוויר פליאה לריאותיי המלאות?

למען האמת הנחיתה באי וההתחלה בינינו התחילה לא משהו... הגענו לאי, לא מצאנו את עצמינו יתר על המידה, חשבנו שנגיע ואז נחפש בית (במתכונת הרגילה) מה שהתתברר כקצת פחות מתאים לאופי של האיזור שאליו הגענו (החוף המערבי), וגילינו שלפה בכל זאת כדאי להגיע עם בוקינג מוכן מראש לפחות ללילה הראשון ולוותר על שעות על גבי שעות של חום, לחום, תזזת, טוקטוקים, סחיבת תיקים ורגעי ייאושששש... אז לבסוף כן התארגנו והעברנו לילה בבונגלו באחד המקומות באי אבל אחרי שעבר עלינו יום באמת המתיש...

למחרת באנרגיות חדשות, יצאנו לחפש בית... בסיועו של העולם ושל כמה מלאכים (תוצרת הארץ), מצאנו בית, שכרנו רכב ובעיקר פרקנו את המוצ'ילות ו... כשפורקים את המוצ'ילות (!) זה סימן לטובות... :)

האי עצמו הוא ממש פיצפון... ערב אחד יצאנו לסביבון קטן באיזור והתברר לנו שבנסיעה הקצרצרה והמאווררת הזאת כיסינו חצי מהאי וכל מה שנשאר לנו זה החלק הפחות נגיש והחוף הדרומי והמתוייר שכבר ביקרנו בו בהזדמנות אחרת... קיצר, קטן...
אחרי שדילגנו בחצי שעה ברוב האי, הסתכלתי על תומר ועל הבית המהמם ששכרנו, והבית באמת מהמם אבל מה מנותק- אין רבע מכולת במרחק הליכה מאיתנו, תפסתי את הראש ואמרתי לו "ממי, אין מצב בעולם שאני שורדת פה חודש ימים"... החופים יפים, הכל טוב ויפה... אבל כמה אפשר להסתכל על החוף? ועוד עם לחות מטורפת באוויר...

קיצר, הייתה אכזבה קלה בליבי מקופנגן הזאת... אבל... העולם הביא אותי עד לאי הזה... עד לבית המנותק הזה... עד הלחות בתקופת השפל הזאת... וכנראה שחבויה כאן חוכמה עמוקה שקטונתי מלהבינה... עוד מעט בארץ יהיה לי יופי של עניין ושגעת... אז קדימה חמודה, להתמסר, לשחרר את הבאסה ולהתחיל לחוות...

אז... עשיתי איפוס למערכת... נשמתי את האוויר הלח של קופנגן... נשמתי... נשמתי... נשמתי... (לקח לי כמה נשימות רציניות) עד ששיחררתי... השתחררתי... ובהתמסרותי המלאה התאהבתי במקום הזה...

תקשיבו... החודש הזה בקופנגן זה החודש הכי שלוו, הכי רגוע, הכי מרגש, הכי מציף והכי רוחני שחוויתי אבר... יש משהו באוויר של האי הזה הנושם בשקט ושואב אותך לתוך הפעימה השקטה שלו... השקיעות פה בגדר רגעי חסד--- אמאאאאא מה זה הדבר האלוהי הזה!
אין לי אפילו יכולת להסביר באופן מוחשי מה עברנו כאן בחודש האחרון כי זה בכלל לא ברובד המוחשי של ים, בריכה, קניות, סופר, נסיעות... זה בכלל ברובד אחר, רובד שמיימי בכלל שפועם כאן בכל פינה נידחת באי הזה... במשך חודש שלם חיינו בשלווה ממכרת על ענן השכינה והערוץ פתוח... תומר שלי ביקר פה בכל סדנא רוחנית אפשרית, יוגות, מדיטציות וכל מאורע רוחני שנפתח ברדיוס של האי... ובכל פעם מחדש כשהיה חוזר מהסדנאות הוא היה רגוע ושלוו יותר מהרגוע והשלוו הקודם שלו לפני שהלך לסדנא שהיה ממש-ממש רגוע ושלוו...  ;))

ושתדעו... שהשלווה הזאת והרוגע העלימו לנו את כל הקמטים! נהיינו צעירים ב-20 שנה וממי התחיל להאריך קוקו ולבש טוניקה לבנה... להתחיל לדאוג?.... חחחח... סתם- סתם... הקטע של הקוקו לא קרה... וגם עם עניין הקמטים עפתי... אבל כל היתר אמיתי לגמרי! :)))

חוץ מזה טיילנו פה, עיר, שוק מקומי וכל היתר... אפילו ביקרנו במסיבת הפול מון הידועה... אבל לעומת החוויה המהותית השמיימית הזאת שחווינו כל היתר מה זה מתגמד לפרט שולי ולא חשוב... אז משחררת...
טוב... אולי בכל זאת אציין רק רבע מילה על הפול מון פארטי- :))  בעונה לא מתויירת (שזה אנחנו) עד השעה תשע-עשר בלילה, באי השלוו הזה, הפול מון פארטי דווקא אטרקציה ממש חמודה... כיאה לאווירה נצבענו בצבעים זוהרים, טיילנו על החוף, ראינו את החבל הקפיצה הבוער... שהיה מאוד בוער ומאוד פוטוגני וקצת פחות מזמין לקפוץ עליו... :) אבל הוא היה מקסים... טיילנו, שתינו, אכלנו והתרעננו ב-seven eleven... בסך הכל היה לנו ערב מהמם וחווייתי...

וזה בדיוק הרגע להודות לאי הנדיר הזה על רגעי הקסם, על שנתנה לנו לחוות, לחיות ולנשום את השלווה בצורתה הטהורה... ואמן אמן אמן שהשלווה והרוגע הללו ימשיכו לפעום בנו גם בשגעת של הארץ...

זהו חמודים.... אנחנו נפרדים מקופנגן... עולים בקרוב-קרוב על הטיסה הישר (כמעט הישר) הביתה... ישראל יענו!.. ;))

אבל שניונת לפני שאנחנו נפרדים וסוגרים את "בלוגיידת המסע" הזה...

חייבת לציין כמה תודות קטנטנות... ברשותכם... ;)

* קודם כל תודה לעורך הראשי שלי... בעלי- נשמתי שיחייה שבלעדיו כל הדבר המטורף הזה לא היה קורה... ושתדעו שהוא קרא וקרא וקרא אינספור בלוגים רגע לפני פרסומם... צחק, חייך, פירגן ובסוף אמר- "ממי, את מודעת לזה שכל זה חווייתך האישית, כן? כי אני הייתי כותב את זה אחרת..." אז... תודה ממי...

* תודה לילדיי נשמות חיי שצבעו את המסע הזה ברגעים בלתי נשכחים, שהביאו לי הרבה רגעי נחת, שמחה, אושר, אהבה ועצבים... כי מה לעשות חמודים, ריבי אחים קורים גם במקומות הכי פסטראליים במזרח :)) חוץ מזה אני שלווה ורגועה כי הגוזלים שלי למדו המוווווון בחודשים האחרונים, שיעורי חיים שלמים הם קיבלו בחודשים האלה ואני כבר רואה את עצמי דומעת מהתרגשות ומלאת גאווה כשהילד שלי, מזוז חיי ייפתח את הבאסטה המקצועית הראשונה שלו של "בננה רוטי" עם מחירים מופקעים לתיירים... חחחח :))

* תודה למשפחתי המורחבת, אהבות טהורות שלי, ההורים, האחים, גיסים/ות והאחיינים... ואי ואי כמה אתם חסרים לנו וכמה התאהבנו בכם מחדש... תודה על התמיכה על שגעת ההרפתקאות שלנו, על התמיכה בבית ועל התמיכה בלב... תודה על כל המעטפת... מבטיחה שעם ההכנסות הראשונות מהבאסטה של הילד מזמינים אותכם למסעדה... עלינו! :))

* תודה למזרח שחיבק אותנו, להודו שאהבה אותנו על אף שהקאנו בתוכה את נשמתנו ולימדה אותנו את שיעורי הפשטות הראשונים, תודה לתאילנד שפינקה אותנו עד אובדן החושים, ללאוס על הפשטות והנופים המשגעים, לוויטנאם היפייפה שהחזירה אותי לימי הילדות הקומוניסטית... אין כמו להיזכר בלנין כשמולי מתנוסס לו דגל קומוניסטי גאה, לקמבודיה על התום וטוב לב ולקופנגן על כל מה שנכתב למעלה...

* תודה לבלוג של "תפוז"... שאיפשר לי לפתוח את הבלוג הזה בצורה הכי ידידותית והכי אינפאנטילית שיש... :))

* ותודה לכם נשמות!! שקראתם, עקבתם, לייקתם ובעיקר... הוויתם לי להשראה להמשיך לכתוב את הבלוג הזה שהפך ליופי של ספר מסע עבורינו...

* ותודה אחרון אני חייבת ליקום-

על הזרימה, ההתמסרות, השמירה, ההגנה ועל המעטפת האינסופית מלאת אמונה שהדברים ייסתדרו...

על כל אותם רגעי החסד שזכינו בהם כזוג, כהורים וכמשפחה במשך השהייה שלנו יחד...

על כל אותם רגעי הלמידה, התובנות והעומק שאיפשרו לנו להכיר את עצמינו טוב יותר והאירו בתוכינו את כל המקומות בהם יש לנו הזדמנות לגדול ולהשתפר ובעיקר לחבק את עצמינו...

על רגעי ההשראה שאיפשרו לנו לשקוע בתוך בועת היצירתיות הפרטית שלנו- לנשום בתוכה ולהתרחב פנימית בהודייה והתרגשות...

ותודה עמוקה על כל רגעי הקדושה שמילאו אותנו, התמזגו בתוכינו וילוו אותנו עוד שנים רבות...

אהבה... חמודים... אהבה... ועוד קצת!

יאללה... הלכתי להתפנק על בנגקוק וניפגש בארץ... :))

תחילתו של הסוף...

נכנסנו לחודש העשירי והאחרון של המסע שלנו במזרח... לטובת האיפוס, אנחנו עכשיו בתאילנד, קופנגן... שכרנו בית מקסים 2 מטר מהחוף, שכרנו גם רכב מהמם ולראות את תומר נוהג ברחבי האי כשההגה וכל התנועה הפוכה (בדיוק כמו בלונדון) זו אחת החוויות החרדתיות, ההזויות והמצחיקות שחוויתי לאחרונה... :))
קיצר, אנחנו כבר ממש ממש לקראת הסוף... נותר לנו עוד חודש של בטן גב ורוגע וחוזרים הביתה...

ככה רגוע לנו...

יאלללללהה... אני לא מאמינה שאנחנו כבר לקראת הסוף... נכון שיש לנו עוד חודש, וזה נראה לכם ים של זמן- "חודש!", אבל במונחי טיול ארוך זה מרגיש כמו עוד סופ"ש אחד וחוזרים... :) ובדרך מדהימה, דווקא עכשיו, מתחילים (רק מתחילים) לעכל את מה שחווינו, ראינו, טעמנו, עברנו, נסענו, אכלנו... מן סרט רץ של סיכומון של יווווו מה עשינו!! כי בשגרה היומיומית של תנועה, מעבר, טיולים, שגרת חיים של מטייל, לא ממש מתעמקים בתהליכים ובמה שהמסע הזה עושה משום שעסוקים בהווה, באיפה לאכול ואיפה לישון, עסוקים בחיים עצמם, חיים את היום ולא חיים את הזום אאוט של המסע הזה... ודווקא במקום הזה של תחילת העיכול האיטי של המסע הזה... פתאום הגיעה המוזה לביקור והמוזה ביקשה לכתוב בלוג מסכם של הדבר המדהים הזה...

אז קודם כל כולנו מסכימים שהמסע הזה זו אחת החוויות המדהימות, המעצימות, הנדירות, המופלאות והמבורכות שהענקנו לעצמינו ולילדינו... אני מניחה שאת פירותיו נקטוף בעתיד, בתוך השגרה של הארץ, אבל בהחלט זו התנסות שאין שנייה לה... אבל איזה קטע... המוזה ממקודם... ביקשה לכתוב את הנפילות של המסע... כי נכון מהמם לנו ומדהים לנו וכיף במקסימום... ובאמיתי... אבל בחייאת... החיים מאזנים, יינג ויאנג וכאלה... אז יש מלא דברים עסיסיים שתיהיו מבסוטים לקרוא שוואלה אין מושלם...

קודם כל חייב לתת את המקום הראשון והמכבד למוצ'ילות... אני לא זוכרת באיזה בלוג קראתי על המלצה "חמה-חמה-חמה לצאת לטיול משפחתי ארוך עם מוצ'ילות גדולות על הגב, כי זה הכי נוח"... אבל... זאת אחת ההחלטות הטיפשיות ביותר שעשינו... שאשכרה העמסנו על הגב מוצ'ילות 90 ליטר כל אחת וחשבנו שיהיה קליל לנו ונעים לנו... נגמר לנו הגב מהמוצ'ילות האלה, איזה כובד... ואומנם לא סוחבים אותם כל יום כל היום... אבל סוחבים אותם בכל מעבר לפחות פעמיים וזה קורה אחת לשבוע וחצי- שבועיים... תכפילו-תכפילו-תכפילו... בסיכום המסע, סחבנו במצטבר כחודש שלם את המוצ'ילות האלה על הגב... טוב לא חודש... אולי שבועיים... אבל זה לא עשה את זה פחות כבד... :)
למה לא זנחנו אותם באמצע והחלפנו לאיזו מזוודה... שאלה טובה אתם שואלים... אין לי תשובה... טיפשת המסע...

המעברים-- המעברים בין המדינות, בין הערים ובין הכפרים... זה נשמע נורא פאסטוראלי ומגניב וחווייתי לעבור כל שבוע- שבועיים למקום חדש... וזה באמת מגניב וחוויתי... אבל... זה טומן בתוכו קיפול וארגון הציוד- סחיבת הציוד- עלייה למונית- ירידה ממונית- עלייה לאוטובוס- ירידה מאוטובוס- עלייה לרכבת- ירידה מרכבת- פריקה של הציוד וחוזר חלילה... תרגיעו, לא מתבכיינת, בהודייה ומאושרת, אבל... דמיינו את הנסיעה לאילת עם התארגנות והכל, אז לעשות ככה כל שבוע וחצי שבועיים מחדש... נכון... שהנופים חדשים, האנשים, התרבויות, החוויות החדשות שוות כל קיפול של מוצ'ילה וכל עלייה לטוקטוק עם כל הציוד והילדים... אבל... במשך תקופה ארוכה זה מעייף- מעייף- מעייף... אני רק שומעת "מעבר"... כואב לי הגוף...

אפקט השובע-- יש נופים יפים, טיולים מדהימים, ערים, כפרים, אותנטיות וכל אותם הדברים שמרחיבים את הלב וכל שמתחשק לך זה להתמוסס לתוכם לעד... אממה... מסתבר שגם עם כל פלאי הטבע ופרפורי האותנטיות מגיעים לשובע... שובעים מההרים הירוקים, הנהרות המנצנצים, שובעים מכובעי הקש ותאויים בשדות, שובעים מהאותנטיות הכפרית... או בקיצור... שובעים... בדיוק כמו ששובעים ממנות אחרונות ואוכל חגים מפנק... אז ככה שובעים בעיניים ובלב מהמראות הפאסטורליים... לא הגיוני... אבל וואלה שובעים! וברגעים האלה פשוט נשארנו ימים שלמים בתוך החדר בלי לעשות כלום... לרוקן קצת את כוס הפנימית הנשפכת ולהיות עם אפס גירויים יפים ככל שיהיו...

24/7 באינטנסיביות המשפחתית- אין ספק שה-24/7 שלנו עם הילדים ואחד עם השנייה זו מתנה נדירה וחד פעמית בעולם כולווווו!! הכרנו אחד את השני מחדש, התאהבנו מחדש, ולמדנו לזהות את רגעי המצוקה והאושר של השני רק מהרגשת הדופק של הלב... זו אחת המתנות המדהימות והגדולות ביותר שזכינו כמשפחה... אנחנו עדיין לא במקום של להבין את גודל המתנה הזאת, את גודל הקירבה שנוצרה ואת גודל הקשר הקרוב שנוצר,את זה נרגיש כשנחזור לארץ... אבל רק בשביל זה היה שווה לעשות את כל השנה הזאת... אבל... ויש אבל... כמה שזה אינטנסיבייייייי!!! ביחד כל הזמן- כל רגע נתון- כל שבריר של שנייה- ביום ובלילה... דמיינו את חופשת הפסח רק ששני ההורים בבית עם הילדים... אז ככה 10 חודשים... אינטנסיבי בטירוף... לא אשקר ואייפה... היו רגעים מאתגרים פלוס פלוס פלוס, היו רגעים שטיפסנו על הקירות ואיחלנו רק לברוח מהגסטהאוס, מהעיר, מהמדינה... האינטנסיביות דורשת נשימההההה מלאאא נשימההה... אז לומדים את זה עם הזמן, כל אחד לומד למצוא את מקומו בתוך הרביעייה האינטנסיבית הזאת, כל אחד לומד למצוא מרחב שקט ולהעניק שקט, זה דורש מאמץ, גמישות, יצירתיות והרבה הרבה הרבה נשימהה... מזל! מזל שיצאנו להרפתקאה הזאת עם ילדים גדולים, שיודעים להעסיק את עצמם, למלא את עולמם, ללכת שעות, לטייל שעות, לקחת ספר ולהתכנס לתוכם... וזאת מתנה שאין לה מחיר במסגרת הזאת...

האוכל המקומי-- איזה נחמד לאכול אוכל מקומי, לטעום את הנודלס במרק, הנודלס בירקות, הנודלס המוקפץ, הנודלס המאודה, האורז במרק, האורז בירקות, האורז המוקפץ, האורז המאודה... נורא כיף! מרענן! אפילו התרגשתי והתענגתי על הטעם בחודשים הראשונים... וזהו... אם מישהו ייראה לי עוד גרגיר אורז אחד או רצועת נודלס... אני לא אחראית למעשיי... וזה הרגע שמתגעגעים לאוכל ביתי או אפילו לסתם תפוח אדמה שנשרף בתנור... הכל תופס, רק בקשהההה לא נודלס מאורז... אז נכון שיש במזרח גם אוכל מערבי, פיצות, פאסטות וכאלה... אבל בחייאת... לאכול פיצה במזרח זה כמו לאכול נודלס במערב... זה נראה דומה אבל אין קשר בין הטעם למראה... חייבת להיות כנה ולהודות שנפלנו על כמה מסעדות שמנוהלות על ידי מערביים (כגון האיטלקי בקמבודיה) ושם התענגנו על הפאסטות והפיצה כאילו אין מחר... ו... לאוכלי מאכלי הים והבשר באשר הוא המבחר הוא הרבה יותר רחב מאשר נודלס ואורז... ובכל זאת... קצת פלאפל (אמיתי) באמצע וייטנאם יכול לעודד יופי את הרוח הקולינארית...  

ציוד לטיול-- האמת... חייבת להשוויץ שפה מה זה שיחקנו אותה... לא הבאנו גפרור אחד מיותר, מעבר למה שצריך... מעבר לציוד הבסיס של בגדים נעליים וכאלה, הבאנו ים של חוברות לילדים שהלכו והצטמצמו במהלך הטיול... גם את ספרי הקריאה החלפנו בכל פעם... אז בסך הכל טוב... אממה... בדרך פלא, למרות שצמצמנו את החוברות, אכלנו את כל האגוזים והשקדים שהבאנו... המוצ'ילה הפכה להיות כבדה יותר ויותר, עמוסה יותר ויותר והעינוי להרים אותה הפך לבלתי נסבל... ונשמות, לא קניתי כלום!! אפילו לא איזה שרוואל עם פילים... אחרי בדק בית רציני... גיליתי... שיש מחיר לזה ש-3/4 הבית שלך תולעי ספרים... כי כמו האבא... כמו הבת... כמו הבן... קשה לשחרר ספר טוב, אז קונים חדש, דוחפים אותו בין הבגדים במוצ'ילה כאילו איש זר סוחב אותה אח"כ וממשיכים לחנות ספרים או ספרייה מאולתרת הבאה... יום אחד פרקתי את המוצ'ילות וגיליתי שחצי המהמוצ'ילה שאני סוחבת מפוצצת ספרים! אני אשכרה סוחבת ספרייה על הגב! אבל, איזה כיף לתרום ספרים, להעניק למישהו אחר להינות מנפלאותיו... קיצר... לספרים שלום! :))

קצת משמעות-- כאן אני פונה לנשמה שלי... אדם צריך משמעות אמיתית לקום בבוקר... אחרי זמן מה בטיול, לקום כדי לראות פסגות הרים ושווקים מקומיים קצת פחות ממלא...  זה נחמד, זה שונה אבל זה לא טומן בתוכו מילוי פנימי אמיתי... כשנוסעים למזרח מדמיינים שרוב הטיול נמצא את עצמינו מתנדבים בחוות נידחות, נתרום, ניתן, נעניק, נהיה מעיין של נתינה ועשייה בלתי נדלה... חשבנו טיק-טק-טוק ומקבלים אותנו בזרועות פתוחות לקטוף בננות... :) אממה... ההתנדבות בפועל היא עסק מורכב, כולל בירוקרטיות מקומיות, אישורים, התחייבויות כאלה ואחרות, פחות צלח לנו בעניין הזה... אז די ויתרנו...  אבל, אם בודקים מראש, מתארגנים מראש ומכוונים למקומות ספציפיים, אז אני מאמינה שזה לגמרי אפשרי... פחות אנחנו, אנחנו בקטע של התמסרות... :)
אבל אם יש משהו טוב שהשיעמום וחוסר המשמעות האלה יוצרים, זה יציאה החוצה לחפש חוגים, קורסים, יוגות למיניהן, תופסים צייר ברחוב ומתלבשים עליו, או בקיצור, מחפשים מה לעשות פנימה ופחות לראות... :) וחמודים... מוצאים... אומנם לא מוצפים בחוגים בכל מקום ובכל פינה, אבל אפשרי למצוא... לגמרי...


זהו... עד כאן הצד האחר של המסע... אבל... אל מול עוצמות החוויה הזאת, אל מול הדבר העצום והאדיר הזה שחווינו ואנחנו רק מתחילים להבין... שום מוצ'ילה כבדה או קצת נודלס מוקפץ לא יכולים לשבור... :))

ושתדעו... בלי קשר לכלום... נכון שהטיול מדהים... ומהמם לפגוש אנשים מקומיים... מרתק להתענג על מקומות אותנטיים... והתנסות חשובה לא פחות היא לפגוש חבר'ה ישראלים בדרך, שחלקם הפכו לחברים של ממש... אבל... כשנמצאים רחוק ומנותקים מהכל, מבינים- שיש לנו מדינה נהדרת... נכון שהיא צעירונת עם אתגרים משלה והחיים בה לא תמיד פשוטים... אבל... היא צומחת, מתפתחת, גדלה, לומדת והכי חשוב, היא מלאה באנשים טובים, ערכיים ומדהימים! הלוואי והיינו שומעים קצת יותר על מלחי הארץ שבינינו וטובי הלב... ופחות על כל השאר... יש לנו באמת ארץ נהדרת... :))

קיצר אהוביי... אנחנו מתגעגעים בטירוף! נהנים אבל לצד זה מחכים לחזור למשפחה, לחברים, לעבודה, לחזור הביתה!

ואתם, צאו... תטיילו... תחוו... תתנסו... תרגישו... תתאהבו... רק כדי לגלות בסוף... שיש לנו עולם מדהים... אבל... אין כמו בבית... :))

תאילנד, פרצ'ואפ קירי-קאן

הנסיעה לתאילנד הייתה פשוט עינוי סיני... ביקשנו מסטפן האיטלקי בסיהנוקוויל (קמבודיה) לארגן לנו אוטובוס אקספרס לבנגקוק ואם יש אפשרות לסליפר לילה מפנק אז בכלל שיחק אותה... אז הוא חמוד ארגן לנו... אבל רק את החלק של הלילה... כי האוטובוס פשוט אסף והוריד בכל הכפרים לאורכה ולרוחבה של קמבודיה ובמקום נסיעה של 12- 15 שעות אקספרס, בילינו 26 שעות על הכבישים... כאילו שזה לא מספיק, הסליפר היה מהקשוחים ביותר... אוטובוס ישן עם 2 קומות באותו החלל ו- 4 שורות (דחוסות) של כיסאות על תקן מיטה שבהם אין מצב ליישר את הרגליים... שכבנו שם כמו גורים מקופלים... וכשחושבים על זה יש מצב שישנו בתא המטען רק שעבדו עלינו והכניסו אותנו לשם דרך הדלת הראשית של האוטובוס... זה ממש הרגיש ככה - אפור, חשוך, חנוק וקלסטרופובי... אפילו איזה אשנב קטנטן רק ל”תקווה“ לא היה... הנסיעה הייתה פשוט סיוט... אבל... היות ואנחנו עם המוטו של ההתמסרות, קיבלנו בהבנה שהעולם פשוט מאזן... אחרי הכל, הוא יודע שאנחנו הולכים להתפנק על החיים שלנו(!!) במשך 3 חודשים בתאילנד, אז חייב לאזן באיזה אוטובוס קמבודי מהגיהנום.

כשדרכה רגלינו על אדמת תאילנד, כמה התרגשנו... כמה... כמה אהבה! שכחתי את האוטובוס, מחלתי על החנק והנמק בברכיים ורצתי לחבק את התאילנדי הראשון שנתקל בדרכי... מדינת אושר המדינה הזאת... רק נכנסים לגבולותיה הכל מרגיש כמו פינוק אחד גדול שלא נגמר...

היעד הראשון בנגקוק (שממנה נדרים הלאה)... עם הגעתינו לבנגקוק הזכרתי לעצמי שאני מטורפת על העיר, היא לא משתווה מבחינתי לאף עיר (גדולה) שהיינו בה וגם אחרי שעשינו סיבוב בקוואסאן וגילינו את הבלאגן והרעש התהומי שלא שם בביקורינו הקודם (בגלל האבל על המלך), ועדיין! עדיין! אני אוהבת את העיר הזאת ויש לה חתיכת דירת סטודיו בליבי! כי בכל זאת... ממש למטה בכניסה לדירה מוכרים מליין פירות חתוכים!!

התפנקנו על בנגקוק במשך יומיים, ביקרנו בבית חב"ד שישי בערב וערב פורים והיה תענוג, הסתובבנו, אכלנו, טיילנו, אכלנו,  נהננו, אכלנו ואחרי יומיים של אכילה והתפנקות התחלנו להדרים...

היעד הדרומי הראשון שלנו בתאילנד הייתה העיר- "פרצ'ואפ קירי-קאן" שנמצאת דרומית להואה-אין. את ההשראה שלנו להגיע לעיר קיבלנו מפורומים של משפחות מטיילות שבהם קראנו רק דברים טובים על העיר הזאת, ובינינו, מה כבר יכול להיות? אנחנו בתאילנד! :)) הלכנו לאחת ממיליוני סוכנויות התיירים בבנגקוק כדי לברר לגבי כרטיסי הנסיעה לשם והציעו לנו כרטיס לאוטובוס ב- 600 באט לאדם, מה שמסכם בכ- 70$ משפחתי... ידענו שאלה המחירים פחות או יותר... אבל היות ואנחנו בטיול תרמילאי החלטנו לבדוק בעוד סוכנות... בסוכנות הנוספת הסוכנת הסבירה לנו שאין אוטובוס תיירים שלוקח לעיר (שזה אגב מה שנמסר לנו גם בסוכנות הקודמת), אלא כולם נוסעים באוטובוס מקומי... אם קונים את הכרטיסי הנסיעה דרך הסוכנויות, אז הוואן של הסוכנות מסיע אותנו עד לתחנת האוטובוס המרכזית ושם אנחנו עולים על אוטובוס מקומי שלוקח אותנו ישירות לעיר... לאור המצב, היא המליצה לנסוע עצמאית לתחנה המרכזית הדרומית (שנקראת sai-tai-mai) ולקנות כרטיסים במקום... היות והאוטובוסים לפרצ'ואפ קירי-קאן יוצאים מדי שעה, אז לקחנו את ההמלצה בחום... נסענו במונית... קנינו כרטיסים (בחלון 91)... הגענו לפרצ'ואפ קירי-קאן... והכל ב- 20$ כולל המוניות...

הגענו לעיר שמרגישה יותר בכיוון עיירה, אווירה של "קטן וחמוד" כזה... זאת עיר חוף שמתויירת בעיקר ע"י המקומיים וכמעט ואין בה תיירים מערביים, עד כדי כך שדיי מאתגר למצוא כאן שילוט או תפריטים באנגלית, מה שמקנה לעיר אווירה מאוד אותנטית ומקומית... לא סגרנו בוקינג מראש, פשוט החלטנו לחפש עצמאית כשנגיע... ואכן, מצאנו מקום מושלם- בית מלון בוטיקי עם בריכה, נקי, שקט ומהמם (הפרטים בפינת ההמלצות :)). המלון יושב ממש במרכז העיר, מרחק הליכה מכל השווקים ומהחוף... וככל שעבר הזמן, גילינו שהמלון פשוט במקום חלומי שממש אבל ממש במרחק הליכה מהכל...

החוף של העיר

פרצ'ואפ קירי-קאן היא עיר חוף מקסימה, שקטה ושלווה, מלאה ברחובות מקומיים אותנטיים שמלאים בבתים צבעוניים ובתי עץ, יש בה גם לא מעט רחובות צרים עם חנויות קטנות ומקומיות, בתי קפה בוטיקים, מסעדות מקומיות ורשת חנויות של seven eleven שמפזרים כאן בכל מקום שזה למען אמת ממש תענוג... זאת עיר מהממת ואין לי מושג איך היא עדיין לא אומצה ע"י התייר הישראלי. האוכל מקומי, חנויות מקומיות ולא מתויירות, המחירים בכל מקום מקומיים עם אפס מיקוח... תכלס... תענוג... יש כאן שוק יום (שהוא בעיקר שוק פירות וירקות), אחר הצהריים (ב-17:00) נפתח שוק ערב (שהוא מקורה ומוכרים בו אוכל וגם קצת דוכנים עם בגדים וקישקושים) ובערב (ב-18:00) נפתח שוק אוכל (רחבה עם דוכני אוכל רחוב מכל הסוגים, מכל הצבעים וכל הטעמים)... אבל, חייבת לציין שעניין השווקים לא מסתיים רק ב-3 האלה שבשגרה היומיומית... בתאילנד כמו בתאילנד לא צריך הרבה סיבות כדי להקים שוק... ואכן, במהלך כל השהות שלנו כאן, כל יום נפתח שוק במקום אחר וכולם עשירים, צבעוניים ומאוד מקומיים...

שוק לילה

הרחובות של העיר

היינו כאן שבועיים ובמהלך השהות שלנו בין הטיולים ברחובות המהממים של העיר ובין הטיולים בשווקים המפוזרים כאן, חיפשנו קצת אטרקציות תיירותיות והחלטנו שנלך לבקר באחד המקדשים היפים בעיר... המקדש הלבן והמרשים יושב על הר גבוה שנמצא ממש על רצועת החוף... ובגאונות מדהימה- בחרנו לבקר בו באחד הימים החמים של השנה... כדי להגיע למקדש צריך לטפס מיליון מדרגות... ו... מסתבר שמי שולט על ההר ועל המקדש ועל מיליון המדרגות הם קופים, המקדש אפילו נקרא על שמם "מקדש הקופים" וידוע כהאטרקציה של העיר... תכלס... אם לא היינו חורשים את הודו וחווים אי אילו טראומות קופים זניחות... יש מצב שהייתי מתלהבת מהקופים ואולי אפילו מנסה להאכיל אחד או שניים... אבל... לא רק שלא התרגשתי מהם, אפילו ניסיתי לשכנע את בני הבית לרדת מהעניין... אבל... כמו שאתם מבינים לא הצליח לי משהו... עלינו!... חווינו!... בהנאה!... ו... שרדתי כדי לספר... :)

מזרקת ה"קופים"... תתמקדו יש פסלי קופים עם הקופים... :)

המקדש... על ההר...

תראו... ניחא... מיליון מדרגות... ניחא... חום איימים למות... ניחא... ניחוחות מאלחשים של צואת הקופים לאורך כל העלייה... וניחא שכמעט התעלפתי כמה פעמים מהמיזוג של כל אלה יחד... אבל... שבט הקופים הזה מחולק שם בשלשות לאורך כל העלייה ורק מחכים להזדמנות להפגין בעלות על הטריטוריה... מה שאומר, שקודם כל עשינו את כלללללל העלייה הזאת בנשימה אחת- בלי עצירות- בלי מנוחה- ובקצב דיי היסטרי... ושנית, מסתבר שלממי שלי יש איזה קטע לא ברור עם הקופים... כי גם כאן(!) בדיוק כמו ברישיקש (ראו פוסט, הודו, רישיקש) הקופים הרגישו מאויימים מנוכחותו... וקדימה בלגאן! צרחות... שליפת שיניים... התקהלות של השבט... ויברח שלנו מההר, מהמקדש ומהקופים... טסנו בשיגור למטה והגענו למרגלות ההר אדומים- בוערים מחום- רועדים- חרדתיים ועם תובנה אחת בהירה כשמש: **לממי שלי אסור להתקרב לקופים!!**
ו... לא צילמתי תמונות מטריפות של הנוף מהמקדש, כי פשוט הייתי עסוקה בלהסדיר את הנשימה ובלשרוד... מזל שבתחילת העלייה (כשהמוטיבציה עוד בעורקיי) הייתה איזו מדרגונת וחצי שלא ישב עליה קוף אז צילמתי תמונה לתיעוד כל הדבר (המהמם!!) והמיותר זה...

התצפית בעלייה למקדש

התצפית של החוף בעלייה למקדש...

חוץ מזה חיפשנו גם קצת חוף ים מסודר לבטן גב... ויש אחד כזה גם כאן והוא יושב בתוך בסיס צבאי... זה נשמע קצת מוזר, אבל, כדי להגיע לחוף הרחצה צריך לעבור דרך ש"ג של בסיס צבאי... מגיעים לשער, מחייכים, עוברים, משאירים פרטים באיזו מחברת תיירים ליד השער וזהו... משם טוקטוק בנסיעה של כמה דקות עד לחופים המוסדרים... הבסיס עצמו ממש מדהים- מדשאות, הכל מסודר ומתוקתק... מרגיש כמו כפר נופש ולא בסיס צבאי... והחופים שנחשבים ל"מתויירים" מלאים בכסאות נוח, מסעדות ואפילו עם מרכז חנויות קטן - בסביבה... יש להגיד... שעדיין העניין התיירותי הוא מאוד-מאוד יחסי, כי כשאנחנו היינו בחוף... הוא היה ריק...  החוף (והנוף) עצמו מטריף! מטריף! מטריף! חולות לבנים, מי תורקיז, סרטנים מתרוצצים על החול, החוף יושב במפרץ חצי- ירח מדהים... קיצר... ארכי- גן- עדן! העברנו על החוף כמה שעות מפנקות ושלוות... וטפסנו טרמפ עם טנדר צבאי הישר מהחוף עד היציאה מהבסיס...

חוף הרחצה המפנק (בבסיס צבאי)

הסרטנים המתרוצצים על החוף

זהו... היינו בעיר החלומית והמפתיעה הזאת במשך שבוע וחצי... היה לנו כל כך כיף, כל כך רגוע וכל כך מהמם... יש בה אפס אטרקציות ואפס הוואי תיירותי... אבל יש בה 100% של אותנטיות, שלווה, קסם, אווירה מקומית מדהימה והשווקים מלאים בשפע מקומי... אז אם אתם פחות בענין התיירותי וריגושי האטרקציות והאדרנלין... ויותר בעניין של רוגע ושלווה... רוצו לפה... ואת האדרינלין תעלו בעליות הקופים של המקדש הכי מפואר בעיר... :))

זהו בינתיים,
אנחנו מדרימים לכיוון האיים...
חג שמח!! :)

קצת המלצות:

המרכז התיירותי--- מול המזח האדום והגדול (מעבר לכביש), נמצא המרכז התיירותי של העיר... היות והעיר לא כל כך מתויירת ע"י מערביים אז זה המקום (הכמעט) יחידי שתמצאו בו קצת מידע על העיר, על המקומות לטיול בעיר וגם לא פחות חשוב איך יוצאים ממנה לערים שמסביב. אנחנו לא הצלחנו למצוא אף סוכנות נסיעות (וחיפשנו הרבה), ובמרכז התיירותי הכווינו אותנו לתחנת האוטובוס המרכזית (שזה בוטקה גדול) ושם קנינו את הכרטיסים... קיצר, כשאתם מגיעים ואחרי שהתמקמתם, כדאי לגשת לכאן ולקחת קצת ברושורים והכוונה...

תחנת הרכבת- מי שמעוניין להתנייד עם הרכבת לשאר חלקי תאילנד, אז ממש במרכז העיר נמצאת התחנה, ואפשר לגשת ולקבל פרטים על הזמנים והעלויות.

לינה- מלון בוטיק (מצורף כרטיס בתאילנדית)... אין לי מושג מה השם שלו... אבל הוא היה מעולה! מי שמחפש קצת יותר אווירה של בתי מלון, אז ממש ממול יש בית מלון "ountawan hotel" (אי אפשר לפספס) באותם המחירים וגם אחלה... רק בלי הבריכה...

אוכל- היה קצת מאתגר למצוא מסעדות עם תפריט באנגלית, אבל מצאנו 3 מדהימות, קבלו...
1. על אחד הכבישים הראשיים של העיר (מהמלון יוצאים לכביש הראשי ופונים ימינה... 50 מטר ואתם במסעדה... למי שמגיע לא מכיוון המלון- אז על הכביש הראשי שמחבר בין המשטרה עד לבסיס הצבאי... יותר לכיוון הבסיס הצבאי), יש מסעדה גדולה (מן פטיו פתוח) שמנוהלת ע"י משפחה מקסימה, המסעדה תמיד מלאה ובעיקר בתיירים... האוכל טעים וטרי... אנחנו אכלנו שם במהלך כל השהות שלנו לכן ממליצים בחום.

השלט של המסעדה...

2. ממול למסעדה הקודמת יש בית קפה קטן... עם קפה מעולה, מיליון סוגים של טוסטים נהדרים, עוגיות ביתיות, גלידות עם קצפת ובכלל כל מה שאפשר למזוג עליו שוקולד וקצפת אז יש כאן... פשוט מ-ע-ו-ל-ה!

לפנק... לפנק... לפנק... :)

3. בכביש מקביל (בכביש של תחנת הרכבת) יש מסעדה מערבית שכוללת פיצה וכל מיני סוגים של פאסטות... המסעדה נקראת "דייזי" ומבחוץ נראית מאוד מערבית, מכוסה בעץ בהיר, שונה בנוף המקומי... גם זכור לנו כמעולה... לטובת הגיוון תתפנקו...

לטייל ולראות- מקדש הקופים כמובן, ממול למקדש הקופים הלבן ממש מעבר לכביש יש מקדש ענק עם בודהה מזהב... אפשר לבקר ולהתרשם... חוץ מזה בהמשך הכביש (לכיוון המשטרה) ישנו פארק יפה עם פאגודות מקסימות (ראינו דומות בקמבודיה)... אז גם אפשר לטייל ולהתרשם... בגדול, הברושור של מרכז התיירים כולל את כל מה שאפשר לראות בעיר...
מומלץ גם להיכנס לכל מיני בתי מלון/ גסטהאוסים בדרך ולשאול על טיולים באיזור העיר, באחד המזדמנים הציעו לנו לנסוע למערה מיוחדת שנמצאת על חוף הים עם מקדש בתוכה... נראה ממש מרשים...

כל העיירה הזאת... אפשר ללכת לאורכה ולרוחבה ברגל... האוטובוס עוצר במרכז העיר, ומשם הכל עניין של הליכה... מתחנת האוטובוס תתקדמו לכיוון קו החוף או לרחובות שמקבילים לקו החוף שגם הם מלאים במקומות לינה שונים...
מחירי הטוקטוקים נעים בין 40-100 באט (תלוי במרחקים), ואם במידה והחלטתם לקחת טוקטוק מהמקום שהורידו אותכם לאחד מבתי המלון שהמלצתי אז זו נסיעה של 5 דקות... ממש קרוב...

קמבודיה- פנום פן, קאמפוט, סיהנוקוויל

פנום פן
קמבודיה, קמבודיה... איזו הפתעה המדינה הזאת... הפתעה אחת גדולה ומתמשכת... הרגע המפתיע הראשון התחיל במעבר הגבול, לקחנו אוטובוס ישיר הוצ'ימין- פנום פן וציפינו להרבה הרפתקאות במעבר הגבול היבשתי אליה... קראנו רבות על תרמיות תיירים ושחיתויות בגבולות הקמבודיים ונסענו אליה מלאי חששות... אבל איזה קטע מהמם... לא היה כלום... כאילו... לא רק שלא היה כלום ושום דבר, הגבול היה סופר ידידותי ואפילו אתלהב ואוסיף שאחד הגבולות היותר נעימים שעברנו... האוטובוס מהוצ'ימין היה מאוד מאורגן, סדרן האוטובוס העביר את כולנו בקבוצה אחת מרוכזת ובלי רבע של אתגר או התעכבות... הגזמתי אם אומר שהיינו שם מעבר ל-20 דקות (כולל המעבר הויטנאמי)... לא יודעת לגבי שאר מעברי הגבול אליה (ויש כמה וכמה הן מלאוס, הן מויטנאם והן מתאילנד) אבל המעבר הגבול שאנחנו חצינו אותו היה מהמם...

לא ממש ידענו מה לצפות מקמבודיה, בגדול ידענו שמדובר במדינה מאוד ענייה שמתאוששת מתקופת הטבח של הקמר-רוז' ויש לה היסטוריה קמרית מפוארת ששיאה במקדשי האנקור. וזה בדיוק הרגע להודות ל"גידי ואהרוני" ולמסעיהם אחר הנולדס, על הטעימות, על הידע הכללי ועל דרום מזרח אסיה בכלל... חרשנו על פרקי התוכנית ביו-טיוב ושתינו כל קמצוץ של מידע בשקיקה מטורפת, אין מה לומר, המסע הזה היה נראה אחרת לגמרי בלעדיהם... אז הידע על האיפריה הקמרית וכאלה... הכל אהרוני שיחיה... :))
קיצר קמבודיה, בדרכינו לפנום פן פשוט בהינו בכבישים והשדות כשאנחנו לא מגובשים כל כך לגבי מה שצפוי לנו אבל בעומק הכנו את עצמינו לעוני וצפיפות... ואז הגענו לפנום פן... המפגש הראשוני עם העיר הזאת חידד לי בעיקר שכל החוויות וההמלצות שנכתבות בספרי הדרכה ורחבי הרשת (אתרים, פורומים, בלוגים... כולל הבלוג הזה) הן חוויות מקסימות אבל הן חוויות אישיות של הכותב... מה שזה אומר שהחוויה מושפעת מכל כך הרבה גורמים שהם קשורים לא רק למקום אלא גם לעולם הפנימי של הכותב, שבשורה התחתונה... תחקרו, תקראו, תלמדו, תהנו... אבל בסופו של יום, כשאתם מגיעים למקומות חדשים מה שהכי הכי חשוב זה להגיע אליהם עם לב פתוח ועם אפס תבניות...

וכך... גילינו את פנום פן והיא מדהימה! עיר יפייפיה, מתפתחת ואותי באופן אישי מאוד ריגשה... ממי חשב שיש לי מניות בעיר מרוב ההתלהבות שלי מכל בניין שצומח... אבל אין מה לומר, העיר הזאת מרגשת, השילוב בין ההרס והטראומה הלאומית לבין כל הבנייה מסביב (תרתי משמע)- מאוד מרגש... עיר שהייתה הרוסה לחלוטין (לא כל כך מזמן- בסוף שנות ה-70), נראית עכשיו עיר מודרנית, מתפתחת, עם בניינים שהולכים וצומחים כאן בכל מקום, תיירות צומחת ואנשים נעימים... פשוט מקסים...

פנום פן הזכירה לנו קצת את בנגקוק, בעיקר כל האיזור מסביב לארמון המלך (גם להם יש אחד כזה)... בנוסף יש כאן טיילת ארוכה ומטופחת שמלאה בדוכני אוכל רחוב, מיצים, בלונים ומה לא... צמוד לטיילת נמצאת העיר העתיקה שבנויה מהרבה רחובות צפופים שמלאים בגסטהאוסים, בתי מלון, חנויות בוטיק ובתי קפה... בתוך העיר העתיקה נמצא המוזיאון הלאומי שנראה מהמם מבחוץ וגם ארמון המלך נמצא ממש כאן והוא מאוד מרשים, אפילו מזכיר קצת את ארמון המלך בתאילנד... לצד התפתחות והבנייה של פנום פן מורגשים בה כל הזמן העוני והעושר ברחובות... מן עיר כזאת של הכל ביחד כל הזמן... טוקטוקים לצד רויס-רויס... מלונות פאר לצד בתים מתקלפים... קניונים מפוארים לצד שווקים מקומיים צפופים ומלוכלכים... טיילת מפוארת לצד רחובות מוזנחים... אנשי חליפות ופאר לצד מקבצי נדבות... יש בה הכל... וכל הזמן... ובמקביל...

העיר העתיקה- המוזיאון הלאומי

מונומנט של המלך... שדרת הפארק במרכז העיר

עוד מונומנט מהמם במרכז העיר

הנוף המשתקף מארמון המלך לכיוון נהר המקונג

הטיילת (שלא רואים) ונהר המקונג :)

אחד הרחובות הפנימיים והפחות נוצצים של העיר

סגרנו לילה ראשון באיזה גסטהאוס שנראה בבוקניג מה מפואר... בפועל... הם שוכרים אחלה צלמים לבוקינג כל בעלי הגסטהאוסים האלה... אחרי לילה אחד יצאנו בבוקר למחרת לחפש מקום חלופי... הסתובבנו במשך כ-3.5 שעות של חיפושים ולא הצלחנו למצוא שום דבר שעמד בדרישותינו המפונקות... (ושתדעו שהפכנו למה זה מפונקים... מוצ'לרים- מוצ'לרים, אבל עם כל בית מלון שאנחנו לוקחים לאחרונה קלטתי שעניין המוצ'לרי שלנו מתחיל וניגמר רק במוצ'ילה עצמה... :)) אז, אומנם לא מצאנו שום דבר חלופי אבל... יאללה מתמסרים, יהיה בסדר... בדרכינו חזרה לגסטהאוס שלנו, פגשנו ברחוב איזו גברת מקסימה, היא ראתה שאנחנו בחיפושים והתחילה לדבר איתנו... ואחרי שיחה של כמה דקות היא לקחה אותנו לאחת הדירות שלה והציעה לנו להשכיר אותה (בתקציב תרמילאי) למשך כל השהות שלנו בפנום פן, אבל מה דירה?!! דירה- דירה! הכי דירתית שיש... דירה חדשה, מרוהטת קומפלט, סלון, מטבח, אפילו 2 חדרי שינה... ברור שזינקנו עליה ועל הדירה במיידי... ואחרי שעה כבר סידרנו את הבגדים במגירות שבארון- שחדר- שבדירה המרוהטת והמהממת שהעולם שלח אלינו... :))

אחרי שסיימנו להתלהב, והילדים סיימו להתלהב... והמתבגרת שלי שאחרי חצי שנה של טיול סוף סוף זכתה לקבל חדר לבד! לראשונה! לבד! "בלי אח קטן"! לבד! התלהבה... התלהבה... נסגרה בתוך החדר ונעלמה... חשבנו שנעלמה... כי מסתבר שחצי שנה באינטנסיביות משפחתית עושה את שלה... והמתבגרת שלי שנורא נורא רצתה להיות לבד! רק לבד! בלי אח קטן ורק לבד! אכן הייתה לבד... רק לבד... במשך... 20 דקות... ואחרי 20 דקות דיי מיצתה את הלבד... והלבד הזה הפך להיות ביחד בחזרה, ועלינו, פיזית, כל הזמן, 24/7 ... לכווווו קצת לאיזה חדר! לבד! יש לנו כאן דירה לאכלס! :)))

היינו בעיר החמודה הזאת במשך שבוע ימים, התפנקנו על הדירה, התפנקנו על הרחובות הבוטיקים של העיר העתיקה, על הפארק והטיילת שמול נהר המקונג, הלכנו לשוק הרוסי... האל יודע למה קוראים לו השוק הרוסי... השוק מהמם ואין שם רוסית... :) וגילינו את הקניון שנמצא 5 דקות הליכה מהדירה... בקניון יש אוכל נהדר, החלקה על הקרח, חנויות, ניקיון, מזגן... בשעות שלא היינו בדירה... היינו בקניון... היה לנו כיף מטורף בפנום פן... ולסיכום חוויתי האישית :) פנום פן... הורסת... :)

אוכל רחוב על הטיילת

כלובי ציפורים על הטיילת- אטרקצייה תיירותית (שנתקלנו בה גם בלאוס)- המקומיים לוכדים את הציפורים והתיירים קונים ומשחררים אותם... עם השיחרור מתלווה איזה קטע של משאלה או מזל... קיצר... כל הדבר הזה- לא עושה נעים בבטן...  אבל לפחות הסוף משוחרר...

רחוב טיפוסי בעיר :)

השוק הרוסי- מחלקת החייטים

השוק הרוסי- מחלקת קרמיקה

השוק הרוסי- מחלקת בדים

יש כאן הרבה אטרקציות לתיירים, קודם כל יש את ארמון המלך והמוזיאון שהם מאוד מפוארים, אבל פרט לאלה יש גם סיורים לשדות הקטל (מתקופת הקמר רוז') וגם מוזיאון שקשור לזה ועוד אי אילו סיורים במקדשים באיזור... אנחנו לא עשינו...  אבל הם כאן וזו בהחלט אחלה אפשרות.

חוץ מפנום פן גילינו את העם הקמבודי... איזה אנשים! רק במפגש עם הקמבודים הבנו שאנחנו "פליטי העם הוייטנאמי", משמע... חשדנים ותמיד... המצב הנתון שלנו זו תחושת ה"עובדים עלינו כל הזמן"... וקמבודים החמודים מה זה לא שם... הם תמימיים בכלל למושגים הקשים האלה... כאלה אנשים הוגנים וישרים... מתמקחים איתם והם לא יודעים איך לעכל את זה... אחרי כמה חיתוכי מחיר מצידנו פלוס מבט שוקיסטי מצידם... הבנו שאנחנו לא בכיוון בכלל... וכדאי להתחבר לצד הרך, החומל ובעיקר המאמין שלנו באדם ובקמבודים...

אחרי שבוע כשסיימנו עם פרוצדורת הויזות לתאילנד (אה... כן... הלכנו לפנום פן בשביל השגרירות התאילנדית...) והתפנקנו לנו בפנום פן כאילו אין מחר וכאילו אין לנו תקציב תרמילאי על הראש... הלכנו וקנינו כרטיסי נסיעה באוטובוס לקאמפוט...


קאמפוט
הנסיעה לקאמפוט ממש קצרה, סך הכל 3 שעות ואתם שם... בחרנו את קאמפוט כי... נו... עיירה קטנה ושקטה... וכשהגענו אליה גילינו שבאמת מדובר בעיירה קטנה ושקטה... כל כך שקטנה שכדאי לוודא שיש לה דופק לעיירה הזאת... אין נפש חיה בתוך המקום הזה שמלא ברחובות ריקים עם בתים צרפתיים מהממים אך שוממים (הממי קצת פחות יסכים איתי עם עניין ה"שוממים", אבל כבר סיכמנו שכל הדבר הזה זו חוויה אישית... ומה לעשות... 3 טוסטוסים ורכב לא הופכים את העיירה הזאת לפחות שוממת)... תוסיפו לזה שמזג האוויר דרומי- חום איימים, אין מצב לצאת החוצה במהלך שעות היום... והנה, ככה קיבלנו את אילת רק בלי החלק של "הכול כלול" ו"בריכה"... במהלך כל שעות היום היינו בתוך הגסטהאוס... ובעיקר נמסנו...

הרחובות הצרפתיים המהממים והשוממים 1

הרחובות הצרפתיים המהממים והשוממים 2 (והרכבים חונים, כן?):))

הכיכר המרכזית של העיר... יום סואן בקאמפוט...
תתרכזו טוב -טוב, בצד שמאל צמוד לכיכר אפשר לראות טוסטוס בתנועה... :)

חשבנו שבערב כשהחום יירד העיירה תתעורר, שווקים, תנועה, תיירים, קצת עניין... ואז כשנשבר החום עלה החושך... אבל חושך- חושך, מנורת לילה אחת אין ברחוב... אבל אנחנו מבסוטים העיקר יש רוח נעימה והחלטנו ללכת לכיוון של שוק לילה מקומי, פילסנו את דרכינו ברחובות החשוכים והשוממים אל עבר השוק שהאמת היה ממש ממש חמוד...  השוק קטנטן ורגוע, עומס אין כאן כמו שאתם מבינים, היה שלוו ומרווח... באמצע השוק הקטנטן והמואר הזה יש 2 קרוסלות כאלה של פעם- מברזל והאורות המהבהבים... הילדים התפנקו על הקרוסלה, על המוסיקה המונוטונית של שנות ה-80 והיה בסך מאוד נוסטלגי... :)

למחרת התעוררנו והבנו שאנחנו דיי בבעיה בעיר הפסטוראלית, הצרפתית והאובר שקטה הזאת... ממי ניסה למצוא אטרקציות מעניינות באיזור ואז הוא מצא בהתלהבות דבר שנקרא "הכלוב הנעול"... (רק מהשם נלחצתי)... הוא אמר שזה משהו מגניב כזה!! שמכניסים אותך לכלוב, נועלים אותך בפנים ואתה צריך למצוא דרך לצאת ממנו... ?!?!?!?!?!... קודם כל... אני עוצמת עין לזה שממי חשב שזה מגניב...  וכן, זה אמיתי לגמרי והם קוראים לזה אטרקציה... קטע... אני חשבתי שקוראים לזה כלא... :)) אז לא... לא ננעלנו ולא השתחררנו... נמסנו לנו בנחת ושלווה בגסטהאוס יום נוסף...

בבוקר למחרת היה לי יום הולדת וזה, החלטנו יום מיוחד, בכל זאת "כלת מלכה" (בדיחה פנימית)... והחלטתי עם תומר שאנחנו מתעוררים בבוקר (עם שעון מעורר) והולכים יחד לשיעור יוגה... האמת, התעצלתי קלות, בכל זאת שעון מעורר, תוסיפו לזה שיש סיבה שלילדה שלי עברה הדלקת בעין (ראו פוסט- ויטנאם, מוי נה)... כי אמא שלה נדבקה... זה חוק אוניברסלי כזה בדלקות עיניים- הן עוברות רק כשהן עוברות למישהו אחר :))... אז אני עם עין נפוחה של מתאגרף הלכתי עם הממי שלי לשיעור יוגה... יצאנו החוצה בשעה 8:30 בבוקר ופתאום! איזה בלאגן! כמה אנשים! כמה תנועה! מה ניסגר איתך קאמפוט? איפה השממה נעלמה? מסתבר... שבשעות שאנחנו ישנים (בלי שעון מעורר)-- יש חיים בחוץ! אנשים אשכרה מסתובבים ערים ברחובות, מתרוצצים, רצים לעבודה, בתי ספר, כאילו מנהלים חיים של ממש... וכשאנחנו מתעוררים (יקיצה טבעית בצהריים) הכל שומם וריק מאדם... אממממ... קצת בעייתי... אבל... אם זה שעון מעורר כנגד יקיצה טבעית... כנראה שנחייה עם השממה הקאמפוטית בשלום :)

קיצר, יוגה... אחרי חצי שעה של יוגה פרשתי ולא בגלל הגמישות... טוב, קצת בגלל הגמישות אבל בעיקר כי הרגשתי שבכל תנוחת "כלב" העין שלי יוצאת החוצה... אז תכלס היה לי אישור מהרופא... :) וממי המסור שלי המשיך במסירות מעוררת הערצה... איזה מאמץ! איזו התמסרות! כשקלטתי את הרגל הימין שלו נוגעת בתנוך של אוזן שמאל תוך כדי שהיא מלפפת את העורף... באותו הרגע מתתי ונולדתי מחדש... והוא מסכן מה סובלללל... אני מאוד השתדלתי לא להסתכל לכיוונו, פשוט לא עמדתי בזה בצורה בוגרת ורצינית... והוא חמוד נקשר שם בקשרים שלא היו מביישים כיתת צופים בשבוע שדאות... :)) ואחרי שעתיים (!) יישתבח שמו ניגמר השיעור והעינוי היוגי הזה (נפלנו על מתקדמים פלוס פלוס) וממי שלי עמד בו בגבורה... קצת פחות עמד-עמד... אבל... נחת הבעל שלי... נחת! :)
בדרך חזרה הסברתי לו ש"כלת מלכה" כבר לא "כלת מלכה" מחר בבוקר... אז... אין צורך בבוקר מיוחד של יוגה... משוחררים אנחנו תרתי משמע :))

חוץ מזה על אף החום... טיילנו קצת בעיירה הקטנטונת והפאסטוראלית הזאת שאגב יושבת על הנהר... הייינו בשוק המקומי שהוא גדול ומקסים, טיילנו על גדות הנהר, התפנקנו על בתי הקפה והמסעדות בערב שמלאות בתיירים ומקומיים... יש כאן כמה בתי ספר מקומיים ונכנסנו לאחד מהם באופן ספונטאני לגמרי, המורים והילדים קיבלו אותנו בשמחה והייתה חוויה מהממת. חוץ מזה, יש כאן כמה אטרקציות קטנות של טיול למערה, מפל ונסיעה לכפרים באיזור, אבל ויתרנו על החוויה בגלל המזג האוויר החם (36 מעלות פלוס במהלך היום)...

הרחובות הצרפתים המהממים והשוממים 3  

הרחובות הצרפתים המהממים והשוממים 4

בית ספר מקומי

כיתת גן (גילאי 5)

כיתה ד'

חצר בית הספר

כניסה לכיתות

אז לסיכומנו, בגדול קאמפוט מתפקדת מתכונת "עיירות הדרום"- חם ושומם ביום, נעים והתעוררות החיים בלילה, ולכן חוץ מכמה הסתובבויות קטנות לא עשינו כאן הרבה... רוב שעות היום שהינו בגסטהאוס (שהיה מהמם ועם מזגן) ובטיולים הקצרצרים שכן יצאנו, גילינו את התחביב המקומי- "ריקמת האיקסים"- שזה שוס רציני כאן! העיתוי המושלם למלאכת היד (גם) בשביל הילדים, אז הצטיידנו בריקמות, חוטים והרבה צמאון לעשייה... ועל זה הוצאנו את כל כוחותינו ורוב שעות היום... הרבה איקסים... :))  

האיקסים... :)

סתם חמוד אחד שהגיע לבקר במסעדה :))

היעד הבא סיהנוקוויל...


סיהנוקוויל
לסיהנוקוויל נסענו באוטובוס תיירים כ- 3 שעות, בסך הכל הנסיעה הייתה סבבה לגמרי, תוסיפו לזה שהתיישבו על ידינו חבר'ה ישראלים, מה שאומר מלאאאאאאא דיבורים והנסיעה הייתה לא מורגשת בכלל... :))

סיהנוקוויל בגדול זאת עיר חוף, שבעיקרון היא לא ממש-ממש על החוף וצריך לנסוע איזה 10 דקות (לפחות) כדי להגיע לחופים המתויירים שלה. לרוב, התיירים מגיעים אל העיר וממנה נוסעים (על הטוקטוקים) לחופיה שנקראים "אוטרס" ובהם כל הסצנה התיירותית שכוללת- בונגלואים, גסטהאוסים, ריזורטים, מסעדות וברים שכולם (כמעט כולם) ממוקמים ממש על קו החוף... ותכלס רק בשביל זה מגיעים לכאן. יש חבר'ה שקצת יותר הרפתקאנים ויוצאים מכאן לכיוון האיים, המפורסם שביניהם האי קורונג... מניחה שמדובר באותה מתכונת של "חוף-בטן-גב"... :))

סגרנו בוקינג ללילה מראש באחד הריזורטים של החופים ועם הגעתינו התברר לנו שהריזורט שלנו לא נמצא על החופים אלא ב"אוטרס ווילג''" שזה במרחק הליכה של כ-1 ק"מ מהחוף, מה שדי איכזב... אבל... על אף האכזבה הקלה החלטנו להתמסר... ומה זה בצדק... כי"אוטרס ווילג'" התברר ככפר תיירותי (צומח) מקסים, מלא בריזורטים, מסעדות ומכולות מקומיות. הריזורט שלנו ממוקם ברחובות הפנימיים של הכפר, ריזורט מקסים עם בריכה וצימרים מפנקים, מרוחק מכל הבלאגן והברים... כאילו שזה לא מספיק, מסתבר שהמקום הוא בניהולה של משפחה איטלקית מקסימה ובתוך הריזורט יש להם מסעדה איטלקית אמיתית!! תשמעו... הפיצות ופאסטות עפו שם באוויר כאילו אין מחר! הרבה איטליאנו ואפס גרגירי חול... ברווווור שנשארנו שבועיים בתוך הקסם האיטלקי הזה... :))

אוטובוס (קאמפוט- סיהנוקוויל)

הפינוק האיטלקי... :)

הפינוק האיטלקי מזווית אחרת... :))

המסעדה האיטלקית "פפה פיפו"

סיבוב בשבילי הכפר

בונגאלואים על המים... בכפר...

באחד הימים ירדנו לעיר, סתם לסיבובון תיירותי... בגדול מדובר בעיר מאוד מקומית ועל אף התיירים פה ושם היא בסך הכל מנהלת חיים מקומיים בלי יותר מדי אטרקציות תיירותיות בכל פינה... יש מצב שאנחנו לא היינו באיזור המתוייר של העיר, אבל איפה שהיינו היה דיי רגוע... טיילנו בשוק המקומי שהוא ענק ומאוד חמוד, ו... זהו... עם השוק מיצינו את הסיור התיירותי והמשכנו להנות מהעיר כשאנחנו על הטוקטוק בדרך לריזורט שלנו...  זה היה מהיר וממצה ובעיקר נראה כמו הרבה "מהדומים" שכבר ראינו אצל שכנותיה מסביב... בדרך עברנו וטעמנו קצת מהחופים, שבאמת יפייפיים, מלאים בכסאות נוח, ברים, מסעדות, בונגלוס... הכל בנוי פלאים לרביצה... :))

חופים 1

חופים + איים

חופים 2

הילדים עפים בחופים 3

השוק המקומי בסיהנוקוויל

עוד קצת מהשוק המקומי בסיהנוקוויל

בעיקרון אין לי ריגושים בשבילכם על סיהנוקוויל... משום שכל מה שעשינו בה זה להיות עסוקים בלנשום בין פיצה לפסטה... כשנרגעה הבטן צללנו לתוך הבריכה ... ולקינוח פירגנו לעצמינו באיזה שנ"צ קטנטן... לא נעים כל הרביצה הבטלנית הזאת... אבל... היא מלווה בכזאת תחושת שלמות גן עדנית שאין לתאר... אז... התחברנו לתחושת השלמות וזה בא לנו דיי בטבעיות... בכל זאת, אנחנו כבר מתורגלים :))
ועל זה נאמר... כך בדיוק נראית ההכנה הראוייה לקראת--- איי תאילנד!! :)))

וכן... ויתרנו על מקדשי האנקור... נכון שזו בערך ה"אטרקציה" הכי הכי הכי של קמבודיה... ונכון שאנשים מגיעים לקמבודיה רק בשביל לראות את הפלאיהם של מקדשי האנקור... ונכון שמדובר במקדשים עוצמתיים ועתיקים... אבל לאחר הירהורים כנים עם עצמינו החלטנו לוותר על התענוג המקדשי הזה... ייסלחו לנו כל חובבי המקדשים-ההיסטוריה-הארכיטקטורה-ואוהבי האימפריות הקדומות... אבל בסוף בסוף... בינינו... אחרי 5 דקות בטאג' מאהל מיצינו את הפלא... אז נראה לי שהלהט המקדשי שלנו די ברור... קיצר ויתרנו ובלב שלם... אבל אתם אל תוותרו!! אם כבר הגעתם... תשקיעו במקדשים...


קצת המלצות והוצאות...
היות והבלוג הקמבודי מרוכז... אז את עניין ההוצאות ריכזתי חודשית (ולא כל עיר בנפרד...)
ולגבי ההמלצות חייב הפרדה... אז השקעתי... תתפנקו... מגיע לכם... :))


המלצות קמבודיה:

פנום פן:
* העיר העתיקה והטיילת... האיזור מקסים, מזמין לטייל ולהסתובב... פשוט תטיילו, תיכנסו לסימטאות ותהנו מהנוף בטיילת... תענוג.

* אנחנו לנו באיזור של הסטודנטים... שזה לא בתוך הרובע של העיר העתיקה (איפה שלרוב כולם לנים), אלא באיזור ושכונה מבוססת יחסית של סטודנטים מקומיים... (רחוב 310)... יש באיזור הזה כמה גסטהאוסים ובתי מלון, גם דירות להשכרה אפשר למצוא כאן... אבל מדובר ברחוב מקסים, עם המון מסעדות ובתי קפה, מאפיות, מקום מהמם... טיילנו בעיקר באיזור הזה, ומומלץ בחום לחפש להשתקע כאן... האווירה הרבה יותר נינוחה ונעימה מאשר במרכז העיר.

* בית חב"ד- בפנום פן יש בית חב"ד גדול, אנחנו ביקרנו בערב שישי שהיה גם ערב חג טו בשבט... מקסים... פוגשים הרבה מטיילים מכל הגילאים, חברה נהדרת, אוכל נהדר... אתנחתא מושלמת אחרי הרבה זמן במזרח...

* הקניון AEON- קניון מודרני ענק, בקומה העליונה יש החלקה על הקרח- יופי של אטרקציה לילדים, יש גם קולנוע, מסעדות, בתי קפה, סופר וכל מה שיש בקניון מערבי... מומלץ בחום!


קאמפוט:
* גסטהאוס APSARA- גסטהאוס נקי, מהמם, נמצא 5 דקות הליכה מהטיילת ממש במרכז... מקסים- מקסים... שמענו שאין מים חמים בקמבודיה, אז לא רק שיש מים חמים יש גם מזגן ושירות חדרים מדהים... מומלץ מומלץ בחום! עלות חדר משפחתי עם מזגן (2 מיטות זוגיות) 20$ ללילה... מושלם...

* AROMA HOUSE- מסעדה של בחור פרסי שמכין את הפלאפל וחומוס הכי טעים במזרח כולוווו! המסעדה טיפהלה יקרה... אבל תשמעו... עם החומוס המהמם שהוא מכין והפלאפל האמיתי (שלא עשוי ממשחת שעועית)... מדהים! חוץ מזה שהוא כזה מקסים וכזה מפנק שחבל לפספס אותו...

* FAMILY RESTAURANT- המקום הקבוע שאכלנו בו... מסעדה עם אוכל מעולה, פשוט הכל טעים שם... הממי מוסר שגם הבירה הקמבודית סוף הדרך... :)


סיהנוקוויל:
* NEW PAPA PIPPO- יש הרבה פפה פיפו בחופים (מסתבר רשת איטלקית המשפחה החמודה הזאת :))... אבל הריזורט שלנו הוא "new" פפה פיפו והוא נמצא ממש בתוך הויילג'.... קיצר גם הריזורט וגם המסעדה הכי מהממים בקמבודיה כולה! :)... (מתלהבת... ובצדק!)


הוצאות קמבודיה 4 שבועות (משפחתי):

בגדול, באופן מפתיע קמבודיה התגלתה כמדינה קצת יותר יקרה בהשוואה לכל היתר (אולי לאוס מתקרבת אליה בעניין הזה). המטבע המקומי הוא דולר אמריקאי וריאל קמבודי, כל הזמן עובדים עם 2 המטבעות... כשהמחיר הוא מתחת לדולר משלמים בריאל (דולר 1 = 4000 ריאל קמבודי)... מה שאומר... היד נורא משוחררת... הכל "רק" דולר, "רק" 3 דולר... הקלות והנגישות הזאת דיי מקפיצה את ההוצאות...
היות ואנחנו דיי רווים כבר מעניין האטרקציות אז לא עשינו שום אטרקציה תיירותית במדינה (פרט להחלקה על הקרח שזה בתכלס לא אטרקציה סתם שעשוע לילדים)... לכן, למרות שקמבודיה טיפהלה יותר יקרה (לתרמילאים), עמדנו בתקציב החודשי...

* לינה: 710$

* ארוחות בוקר וצהריים: 470$

* קניות במכולת: 370$

* קניות רחוב, בתי קפה ופינוקים: 110$

* מיוחדים ולא צפויים: (רפואי ועוד כל מיני): 60$

* כביסה: 5$

* אטרקציות: 20$ (החלקה על הקרח + יוגה)

* תנועה ומעברים: 90$ (הוצ'ימין-פנום פן, פנום פן-קאומפוט, קאמפוט-סיהנוקוויל)

* ויזות: 140$ (35*4)

* מוניות וטוקטוקים: 30$