תחילתו של הסוף...

נכנסנו לחודש העשירי והאחרון של המסע שלנו במזרח... לטובת האיפוס, אנחנו עכשיו בתאילנד, קופנגן... שכרנו בית מקסים 2 מטר מהחוף, שכרנו גם רכב מהמם ולראות את תומר נוהג ברחבי האי כשההגה וכל התנועה הפוכה (בדיוק כמו בלונדון) זו אחת החוויות החרדתיות, ההזויות והמצחיקות שחוויתי לאחרונה... :))
קיצר, אנחנו כבר ממש ממש לקראת הסוף... נותר לנו עוד חודש של בטן גב ורוגע וחוזרים הביתה...

ככה רגוע לנו...

יאלללללהה... אני לא מאמינה שאנחנו כבר לקראת הסוף... נכון שיש לנו עוד חודש, וזה נראה לכם ים של זמן- "חודש!", אבל במונחי טיול ארוך זה מרגיש כמו עוד סופ"ש אחד וחוזרים... :) ובדרך מדהימה, דווקא עכשיו, מתחילים (רק מתחילים) לעכל את מה שחווינו, ראינו, טעמנו, עברנו, נסענו, אכלנו... מן סרט רץ של סיכומון של יווווו מה עשינו!! כי בשגרה היומיומית של תנועה, מעבר, טיולים, שגרת חיים של מטייל, לא ממש מתעמקים בתהליכים ובמה שהמסע הזה עושה משום שעסוקים בהווה, באיפה לאכול ואיפה לישון, עסוקים בחיים עצמם, חיים את היום ולא חיים את הזום אאוט של המסע הזה... ודווקא במקום הזה של תחילת העיכול האיטי של המסע הזה... פתאום הגיעה המוזה לביקור והמוזה ביקשה לכתוב בלוג מסכם של הדבר המדהים הזה...

אז קודם כל כולנו מסכימים שהמסע הזה זו אחת החוויות המדהימות, המעצימות, הנדירות, המופלאות והמבורכות שהענקנו לעצמינו ולילדינו... אני מניחה שאת פירותיו נקטוף בעתיד, בתוך השגרה של הארץ, אבל בהחלט זו התנסות שאין שנייה לה... אבל איזה קטע... המוזה ממקודם... ביקשה לכתוב את הנפילות של המסע... כי נכון מהמם לנו ומדהים לנו וכיף במקסימום... ובאמיתי... אבל בחייאת... החיים מאזנים, יינג ויאנג וכאלה... אז יש מלא דברים עסיסיים שתיהיו מבסוטים לקרוא שוואלה אין מושלם...

קודם כל חייב לתת את המקום הראשון והמכבד למוצ'ילות... אני לא זוכרת באיזה בלוג קראתי על המלצה "חמה-חמה-חמה לצאת לטיול משפחתי ארוך עם מוצ'ילות גדולות על הגב, כי זה הכי נוח"... אבל... זאת אחת ההחלטות הטיפשיות ביותר שעשינו... שאשכרה העמסנו על הגב מוצ'ילות 90 ליטר כל אחת וחשבנו שיהיה קליל לנו ונעים לנו... נגמר לנו הגב מהמוצ'ילות האלה, איזה כובד... ואומנם לא סוחבים אותם כל יום כל היום... אבל סוחבים אותם בכל מעבר לפחות פעמיים וזה קורה אחת לשבוע וחצי- שבועיים... תכפילו-תכפילו-תכפילו... בסיכום המסע, סחבנו במצטבר כחודש שלם את המוצ'ילות האלה על הגב... טוב לא חודש... אולי שבועיים... אבל זה לא עשה את זה פחות כבד... :)
למה לא זנחנו אותם באמצע והחלפנו לאיזו מזוודה... שאלה טובה אתם שואלים... אין לי תשובה... טיפשת המסע...

המעברים-- המעברים בין המדינות, בין הערים ובין הכפרים... זה נשמע נורא פאסטוראלי ומגניב וחווייתי לעבור כל שבוע- שבועיים למקום חדש... וזה באמת מגניב וחוויתי... אבל... זה טומן בתוכו קיפול וארגון הציוד- סחיבת הציוד- עלייה למונית- ירידה ממונית- עלייה לאוטובוס- ירידה מאוטובוס- עלייה לרכבת- ירידה מרכבת- פריקה של הציוד וחוזר חלילה... תרגיעו, לא מתבכיינת, בהודייה ומאושרת, אבל... דמיינו את הנסיעה לאילת עם התארגנות והכל, אז לעשות ככה כל שבוע וחצי שבועיים מחדש... נכון... שהנופים חדשים, האנשים, התרבויות, החוויות החדשות שוות כל קיפול של מוצ'ילה וכל עלייה לטוקטוק עם כל הציוד והילדים... אבל... במשך תקופה ארוכה זה מעייף- מעייף- מעייף... אני רק שומעת "מעבר"... כואב לי הגוף...

אפקט השובע-- יש נופים יפים, טיולים מדהימים, ערים, כפרים, אותנטיות וכל אותם הדברים שמרחיבים את הלב וכל שמתחשק לך זה להתמוסס לתוכם לעד... אממה... מסתבר שגם עם כל פלאי הטבע ופרפורי האותנטיות מגיעים לשובע... שובעים מההרים הירוקים, הנהרות המנצנצים, שובעים מכובעי הקש ותאויים בשדות, שובעים מהאותנטיות הכפרית... או בקיצור... שובעים... בדיוק כמו ששובעים ממנות אחרונות ואוכל חגים מפנק... אז ככה שובעים בעיניים ובלב מהמראות הפאסטורליים... לא הגיוני... אבל וואלה שובעים! וברגעים האלה פשוט נשארנו ימים שלמים בתוך החדר בלי לעשות כלום... לרוקן קצת את כוס הפנימית הנשפכת ולהיות עם אפס גירויים יפים ככל שיהיו...

24/7 באינטנסיביות המשפחתית- אין ספק שה-24/7 שלנו עם הילדים ואחד עם השנייה זו מתנה נדירה וחד פעמית בעולם כולווווו!! הכרנו אחד את השני מחדש, התאהבנו מחדש, ולמדנו לזהות את רגעי המצוקה והאושר של השני רק מהרגשת הדופק של הלב... זו אחת המתנות המדהימות והגדולות ביותר שזכינו כמשפחה... אנחנו עדיין לא במקום של להבין את גודל המתנה הזאת, את גודל הקירבה שנוצרה ואת גודל הקשר הקרוב שנוצר,את זה נרגיש כשנחזור לארץ... אבל רק בשביל זה היה שווה לעשות את כל השנה הזאת... אבל... ויש אבל... כמה שזה אינטנסיבייייייי!!! ביחד כל הזמן- כל רגע נתון- כל שבריר של שנייה- ביום ובלילה... דמיינו את חופשת הפסח רק ששני ההורים בבית עם הילדים... אז ככה 10 חודשים... אינטנסיבי בטירוף... לא אשקר ואייפה... היו רגעים מאתגרים פלוס פלוס פלוס, היו רגעים שטיפסנו על הקירות ואיחלנו רק לברוח מהגסטהאוס, מהעיר, מהמדינה... האינטנסיביות דורשת נשימההההה מלאאא נשימההה... אז לומדים את זה עם הזמן, כל אחד לומד למצוא את מקומו בתוך הרביעייה האינטנסיבית הזאת, כל אחד לומד למצוא מרחב שקט ולהעניק שקט, זה דורש מאמץ, גמישות, יצירתיות והרבה הרבה הרבה נשימהה... מזל! מזל שיצאנו להרפתקאה הזאת עם ילדים גדולים, שיודעים להעסיק את עצמם, למלא את עולמם, ללכת שעות, לטייל שעות, לקחת ספר ולהתכנס לתוכם... וזאת מתנה שאין לה מחיר במסגרת הזאת...

האוכל המקומי-- איזה נחמד לאכול אוכל מקומי, לטעום את הנודלס במרק, הנודלס בירקות, הנודלס המוקפץ, הנודלס המאודה, האורז במרק, האורז בירקות, האורז המוקפץ, האורז המאודה... נורא כיף! מרענן! אפילו התרגשתי והתענגתי על הטעם בחודשים הראשונים... וזהו... אם מישהו ייראה לי עוד גרגיר אורז אחד או רצועת נודלס... אני לא אחראית למעשיי... וזה הרגע שמתגעגעים לאוכל ביתי או אפילו לסתם תפוח אדמה שנשרף בתנור... הכל תופס, רק בקשהההה לא נודלס מאורז... אז נכון שיש במזרח גם אוכל מערבי, פיצות, פאסטות וכאלה... אבל בחייאת... לאכול פיצה במזרח זה כמו לאכול נודלס במערב... זה נראה דומה אבל אין קשר בין הטעם למראה... חייבת להיות כנה ולהודות שנפלנו על כמה מסעדות שמנוהלות על ידי מערביים (כגון האיטלקי בקמבודיה) ושם התענגנו על הפאסטות והפיצה כאילו אין מחר... ו... לאוכלי מאכלי הים והבשר באשר הוא המבחר הוא הרבה יותר רחב מאשר נודלס ואורז... ובכל זאת... קצת פלאפל (אמיתי) באמצע וייטנאם יכול לעודד יופי את הרוח הקולינארית...  

ציוד לטיול-- האמת... חייבת להשוויץ שפה מה זה שיחקנו אותה... לא הבאנו גפרור אחד מיותר, מעבר למה שצריך... מעבר לציוד הבסיס של בגדים נעליים וכאלה, הבאנו ים של חוברות לילדים שהלכו והצטמצמו במהלך הטיול... גם את ספרי הקריאה החלפנו בכל פעם... אז בסך הכל טוב... אממה... בדרך פלא, למרות שצמצמנו את החוברות, אכלנו את כל האגוזים והשקדים שהבאנו... המוצ'ילה הפכה להיות כבדה יותר ויותר, עמוסה יותר ויותר והעינוי להרים אותה הפך לבלתי נסבל... ונשמות, לא קניתי כלום!! אפילו לא איזה שרוואל עם פילים... אחרי בדק בית רציני... גיליתי... שיש מחיר לזה ש-3/4 הבית שלך תולעי ספרים... כי כמו האבא... כמו הבת... כמו הבן... קשה לשחרר ספר טוב, אז קונים חדש, דוחפים אותו בין הבגדים במוצ'ילה כאילו איש זר סוחב אותה אח"כ וממשיכים לחנות ספרים או ספרייה מאולתרת הבאה... יום אחד פרקתי את המוצ'ילות וגיליתי שחצי המהמוצ'ילה שאני סוחבת מפוצצת ספרים! אני אשכרה סוחבת ספרייה על הגב! אבל, איזה כיף לתרום ספרים, להעניק למישהו אחר להינות מנפלאותיו... קיצר... לספרים שלום! :))

קצת משמעות-- כאן אני פונה לנשמה שלי... אדם צריך משמעות אמיתית לקום בבוקר... אחרי זמן מה בטיול, לקום כדי לראות פסגות הרים ושווקים מקומיים קצת פחות ממלא...  זה נחמד, זה שונה אבל זה לא טומן בתוכו מילוי פנימי אמיתי... כשנוסעים למזרח מדמיינים שרוב הטיול נמצא את עצמינו מתנדבים בחוות נידחות, נתרום, ניתן, נעניק, נהיה מעיין של נתינה ועשייה בלתי נדלה... חשבנו טיק-טק-טוק ומקבלים אותנו בזרועות פתוחות לקטוף בננות... :) אממה... ההתנדבות בפועל היא עסק מורכב, כולל בירוקרטיות מקומיות, אישורים, התחייבויות כאלה ואחרות, פחות צלח לנו בעניין הזה... אז די ויתרנו...  אבל, אם בודקים מראש, מתארגנים מראש ומכוונים למקומות ספציפיים, אז אני מאמינה שזה לגמרי אפשרי... פחות אנחנו, אנחנו בקטע של התמסרות... :)
אבל אם יש משהו טוב שהשיעמום וחוסר המשמעות האלה יוצרים, זה יציאה החוצה לחפש חוגים, קורסים, יוגות למיניהן, תופסים צייר ברחוב ומתלבשים עליו, או בקיצור, מחפשים מה לעשות פנימה ופחות לראות... :) וחמודים... מוצאים... אומנם לא מוצפים בחוגים בכל מקום ובכל פינה, אבל אפשרי למצוא... לגמרי...


זהו... עד כאן הצד האחר של המסע... אבל... אל מול עוצמות החוויה הזאת, אל מול הדבר העצום והאדיר הזה שחווינו ואנחנו רק מתחילים להבין... שום מוצ'ילה כבדה או קצת נודלס מוקפץ לא יכולים לשבור... :))

ושתדעו... בלי קשר לכלום... נכון שהטיול מדהים... ומהמם לפגוש אנשים מקומיים... מרתק להתענג על מקומות אותנטיים... והתנסות חשובה לא פחות היא לפגוש חבר'ה ישראלים בדרך, שחלקם הפכו לחברים של ממש... אבל... כשנמצאים רחוק ומנותקים מהכל, מבינים- שיש לנו מדינה נהדרת... נכון שהיא צעירונת עם אתגרים משלה והחיים בה לא תמיד פשוטים... אבל... היא צומחת, מתפתחת, גדלה, לומדת והכי חשוב, היא מלאה באנשים טובים, ערכיים ומדהימים! הלוואי והיינו שומעים קצת יותר על מלחי הארץ שבינינו וטובי הלב... ופחות על כל השאר... יש לנו באמת ארץ נהדרת... :))

קיצר אהוביי... אנחנו מתגעגעים בטירוף! נהנים אבל לצד זה מחכים לחזור למשפחה, לחברים, לעבודה, לחזור הביתה!

ואתם, צאו... תטיילו... תחוו... תתנסו... תרגישו... תתאהבו... רק כדי לגלות בסוף... שיש לנו עולם מדהים... אבל... אין כמו בבית... :))