מעדכנת... אחרי לילה עם כרית שהרגיש כמו לישון עם ציפית בלי החלק של הכרית, התרוממתי עם חריקות בגוף וצוואר תפוס כדי ללכת להתנחם בנוף היערי מהחלון- כי הרי אני במלון בוטיק יער... פתחתי את הוילון ומולי החצר האחורית של המלון, החלק הזה של הבלאגן שלא בא לך לראות מהמלון, אז כזה... לא, לא התבאסתי אם אתם שואלים, כי אני אדם בוגר וכולה קיוויתי לראות קצת עצים וירוק בעיניים... אני פשוט התארגנתי והחלטתי להתנחם באכילה רגשית בארוחת הבוקר המפנקת שמחכה לנו. את ארוחת הבוקר הזמנו מראש, בתוספת תשלום אקסטרה מוגזם, כי הם נערכים ומכינים במיוחד. ציפיות (תרתי משמע) לפתח הם יודעים יופי במלון הזה.
קיצר... שתדעו זה הקוראסון והקפה (הכנה עצמית) הכי יקרים שאכלתי בחיי.
ממי רצה לצלם את הנוף מהמלון והתלהב מהעץ הפורח בכניסה, אבל זירזתי אותו והנחתתי למציאות, של בוא נעוף מפה לפני שיקרוס משהו במלון הזה, כי התחזית כאן לא לטובתנו.
אספנו את מרכלתנו והמשכנו הלאה למחוזות אופטימיים, חיוביים ובעיקר שאין בהם "בוטיק" ו"יער".
תכלס ביומיים אחכ רק טיילנו עם הרכב בין הכפרים ועיירות בדרך. התפעלנו מהצוענים בלבוש הייחודי שלהם, הבתים הצבעונים, סוסים ועגלות, הפשטות והשדות... יא אללה כמה זה יפה.
בשלב מסויים מצאתי יעד שלא זוכרת איך קוראים לו אבל היה רשום כפר אומנים והתרגשתי. ממי שם אזימוט לכפר והתחלנו בנסיעה... פתאום... במכה הנוף השתנה, הכל שלג לבן בליווי מיני סופת שלגים כאילו אנחנו בחורף ולא באביב. הגעתי מיזראל אומנם עם ארוך, אבל ארוך לחורף שלנו לא לחורף רומני. אחרי איזה שעה וחצי בשלג הגענו לכפר, בחוץ קפוא- מינוס 8 מעלות ואני עם המעיל הדק של קולומביה, ההוא שמתכווץ לכדור קטן, עלק נוצות אווז... העצמות כאבו לי, האצבעות קפאו לי ובגדול הרגשתי שאני מתחילה לאבד את האצבעות מנמק הכפור. רצתי לחנות הראשונה שראיתי, זינקתי שם על הגרביים מצמר, התיישבתי באמצע החנות והתחלתי לגרוב... ההיא (המוכרת) מסתכלת עלי, ואני... צלם אנוש איבדתי עם אפס אכפתיות לסביבה. אחרי שגרבתי את גרבי הצמר האלה, הרגליים שלי התחילו להפשיר, לאט לאט התחיל לזרום לי הדם לקצוות הגוף, וכך גם למוח ולשכל הישר... כי קלטתי פתאום את הסטואציה... שבה אני הדמות הראשית... איזה בושות... מהפאדיחות חייכתי למוכרת, מילה היא לא הבינה באנגלית אז שום תירוץ לא עזר, צחקנו, קניתי איזו שטות שאין לי שום צורך בה, ככה לפצות על המאורע. היא מבסוטה ואנחנו יצאנו בפאסון מהחנות, תוך כדי שאני ממלמלת לממי שלא בא לי כפר אומנים יותר ואני לא מאמינה שקניתי גרבי צמר, אפודה חמה, וכובע צמר... וזה השופינג שלי עם אפס מקום במזוודה כשאני חוזרת לארץ ל30 מעלות חום.
אז אחרי כמה שעות, שבהן ירדנו לאיזורים הירוקים והתחממנו ממרק חם, החלטתי שאני מפסיקה עם הספונטאניות ולאן שהלב והרגש לוקחים אותנו, וכדאי להיות בכל זאת קצת אחראים... לבדוק את המפה, מזג האוויר וטמפרטורות ולבנות מסלול בוגר ואחראי עד לסיום הטיול.
ואכן, כאנשים בוגרים ואחראיים, ביום למחרת, התעוררנו, התארגנו ושוב יצאנו בספונטאניות לכפרים באיזור :)
אחרי כמה ימים שבהם אנחנו בתנועה, עוברים בין הכפרים וישנים בעיירות, אמרתי לתומר שדי עם החוויה הזאת דרך האוטו, אני מתחילה למצות... אז החלטנו שניסע לעיר הקרובה ונשתקע בה איזה יומיים בלי לחץ, נשלב קצת גם הליכה ברגל בטיול הזה ;).
הגענו לסיביו, עיר מושלמתתת, היה בינינו קליק במיידי וסגרנו מלון ליומיים... הסתובבנו לנו בכיכרות, חנויות, רחובותיה הצרים והציוריים של העיר, מה לא. תומר הנשמה הפטריוטית שלי בכל מקום שמגיעים- We are from Israel! You know Israel? טוב שלא תלה דגל ישראל על החזה. ואני... כפרה, תקופת צנע, האנטישמיות באירופה גואה, אנחנו לא בטרנד כרגע ממי, אז פחות Israel פחות... כולי חרדות, בונה על זה שהם לא מבינים אנגלית, והוא כפרה שלי עוד שנייה יד ביד עם יוסף חדאד יוצא עם הדגלים בכיכרות. יאמר לזכותם של הרומנים, חוץ מדגלי רומניה רבע דגל זר לא ראינו- כלום, לא הפגנות, לא שלטים, זה לא מעניין אותם בכלל. רק עגלות וסוסים, אנשים נחמדים וממליגה :)
קיצר, הסתובבנו בין רחובותיה הצרים והמהממים של סיביו עד המיצוי המלא ואז המשך תנועה מערבה. אנחנו נוסעים ברכב ובחוץ קור ברמה שחצי מהמזוודה שלי עלי- והכל בכפילויות- גרביים, חולצות, סווטשרטים חם צוואר וצעיפים... אני בן אדם שקר לו בכללי, לשים אותי במזג האוויר שאשכרה קר, זה אירוע. ישבתי ברכב כמו דביבון עם מיליון השכבות, חם לי וזה העיקר בסיפור הזה, אין פאנץ' :). מפה לשם, גיליתי שצמוד לכיסא שלי ברכב יש כפתור שכל מהותו לחמם לי את הכיסא. התבשלתי בתוך הכיסא הזה כאילו אני בחמאם, רק אדים יוצאים ממני, אין אושר מזה, הסובלים מקור יבינו :)
ובמצב הזה שבו אני מתבשלת לי בנחת, עלינו לכל מיני כפרים שכוחי אל אבל יפים עד כאב. היינו גם בערים גדולות והסתובבנו בהן עד אובדן התחושה ברגליים.
לסיכום אומר, רומניה מושלמת, אין לי מושג איך התייר הישראלי לא אימץ אותה עדיין. האנשים מקסימים, האוכל ביתי וטעים, נופים והכפרים גולת הכותרת במדינה הזאת, אפס פוליטיקה במרחב הציבורי- מה ביקשנו לטייל בשקט? קיצר מושלמת.
רק המלצה אחת קטנה עבורכם, לרומניה להגיע בקיץ פחות אפריל כמונו. נהננו מכל רגע ובאותה הנשימה בכל רגע קפאנו מקור, ובזמן שלא היינו בנסיעה ברכב המחומם היינו עסוקים בלשרוד את הקיפאון בחוץ. אז רומניה הכי כן, אבל אביב הכי לא... למרות הארנבים והביצים החמודים בכל מקום :))
יאלוש, אנחנו ממשיכים עוד שבוע של כפרים, עיירות ושופינג. סיימתי עם הבלוג הרומני, היה תענוג לחזור :)) שיהיה חג שמח!!
