וייטנאם, האנוי + האי קטבה

האנוי
ואי ואי ואי ואי ואי... חודשיים אנחנו ברוגע ושלווה בין נופים עוצרי נשימה, חודשיים של אווירה כפרית ושלווה, מפנקת... אווירת שקט... ואז... הגענו להאנוי... סוף לכפריות, שלום לחיים הסואנים- הרועשים- האינטנסיביים ושלום למיליוני הטוסטוסים!!

דרכי ההגעה מלאוס להאנוי מסתכמות ב- 2 עיקריות, מעבר יבשתי באוטובוס סליפר של 26 שעות (לפחות) בדרכי הרים, עיקולים וקפיצות... או... טיסה ישירה לואנג פרבנג- האנוי ותוך שעה אנחנו ביעד... אז לא הייתה כאן התלבטות, מוצ'לרים, חוויות, הכל טוב ויפה... אבל... יש רגעים בחיים שבהם משחררים את הרוח המוצ`לרית ומתמסרים לנוחות שהעולם מציע. להאנוי יצאנו אחר הצהריים המאוחרות והגענו בשעות הערב המוקדמות, דאגנו מראש לבוקינג ללילה אחד, כך שמהשדה ישירות לבית המלון ולמיטות... פינוק...

למחרת החלטנו לחפש מלון אחר, אנחנו בעיר העתיקה של האנוי שמלאה במיליוני בתי מלון וגסטהאוסים, לפנינו יום שלם, אין תנאים מושלמים מזה לחפש מקום לינה חדש ומפנק. יצאנו עם הילדים... וחיפשנו... וחיפשנו... וחיפשנו... עברנו את כל בתי המלון והגסטהאוסים ברדיוס של קילומטר מסביב למלון שלנו, 6 שעות (!) של חיפושים... אבל... מה שלא לקחנו בחשבון, שמסתבר שהאנוי היא מאוד אטרקטיבית בקריסטמס ומחירי המלונות והגסטהאוסים בשחקים... קיצר, הסתובבנו, שוטטנו וצעדנו ברחבי העיר הויטנאמית הצפופה, העמוסה, הכאוטית והמפוצצת הטוסטוסים... (רק שתדעו ש"סוזוקי" ו"הונדה" עושים את פה את ה-קופה שלהם, רוצו להשקיע במניות!) ו... ואי ואי כמה צפירות... מאז ימי הודו לא שמענו צפירות... כמההההה צפירווות וכמההההה תנועההה! ואז בכל האינטנסיביות הזאת האמת הכתה בי... זה לא קשור רק להודו והאופי הכאוטי, הרועש והאינטנסיבי הזה... זה המזרח... המזרח (בערים הגדולות) הוא-הוא האינטנסיבי!

אז ככה בתוך הכאוס האינסופי הזה, במשך כמה שעות חיפשנו מקום ללון... תאילנד ולאוס פינקו אותנו... יש לנו דרישות, והרבה דרישות... שכחנו את צניעותה של הודו, הביוב הנוזל, הקירות המעופשים וצפיפות המטורפת... נהיינו חמדנים... רוצים מרחב, קצת אור, רוצים לראות נוף קטנטן מהחדר... אבל אנחנו בהאנוי שהמבנים בה בנויים כל כך צפוף שלפעמים נדמה שהם חולקים קיר משותף... אין מרחב, נוף ואור בחדרים... הכל עמוס וחשוך... יש אור... אבל שם בהילטון 5 כוכבים שמתנשא מעלינו ועלינו שם מעל המבנים של העיר העתיקה... ואנחנו בינתיים כאן עמוק בין רחובותיה הצפופים, צריכים להתחיל לשחרר את הפנטזיות כי אנחנו מוצ'לרים!

קיצר, באיזה שהוא שלב אחרי עשרות בתי המלון וגסטהאוסים שראינו... התחלנו לצלוע... וזה היה הסימן שזהו... עוד רגע אנחנו מקימים אוהל ממש פה בכיכר הקומוניסטית המרכזית... ככה התדרדרות... רק תנו מקום להרים את הרגליים... ואכן, היאוש נתן את אותותיו ואי שם בשעות הצהריים המאוחרים התפשרנו על בית מלון... שקורא לעצמו "בית מלון"... שזה יפה כל הערכה העצמית הגבוהה הזאת שלו...כי בשם "הוסטל" הייתי שוקלת אם לפרגן לו... אבל יאללה... העיקר שסוף סוף מצאנו מקום להניח בו את הראש ואת הרגליים המפורקות... להיות בהודייה!

ביום למחרת הכל נראה רגוע יותר... מדהים, רק מוצאים מקום לפרוק בו את הציוד ולהתרפק- הכל מסביב נרגע יותר (יחסית), הכאוטיות שאפפה אותנו אתמול מבחוץ (וגם מבפנים) ניתנת לעיכול... בין מיליוני הטוסטוסים הדוהרים מתחילים לראות את המראות האותנטיים בעיר העתיקה- מוכרי הפירות והירקות עם כובעי הקש המחודדים, את האופי המיוחד של כל רחוב, כל באסטה וחנות... סוף סוף אפשר להתמסר ולחוות באמת כשהלב קצת יותר פתוח והרגליים חזרו לתפקד ולשאת אותנו ברחבי האנוי... :)

השקענו בהאנוי 4 ימים של שהות, בהם טיילנו בעיקר בעיר העתיקה, בשווקיה ומסביב לה, חצינו את כבישיה הסואנים בהתאבדות טוטאלית עם עיניים עצומות- כי אין פשוט דרך אחרת לחצות אותם והתפללנו תוך כדי שאיזה חבורת טוסטוסים לא תעלה עלינו... תמרורים ורמזורים יש כאן אבל הם בגדר ההמלצה בלבד ואין ויטנאמי אחד בכל האנוי הזאת שלוקח את ההמלצה הזאת ברצינות... הסתובבנו מסביב לאגם שמוקף בפארק ירוק ושדרה מקסימה ובאיזה שהוא שלב מצאנו איזה קניון מותגים יוקרתי שכולו מצופה זהב, גם הוא כמו כל הקניונים שנתקלנו בהם במזרח- ריק לחלוטין ורק אנחנו האטרקציה המרגשת בתוכו... אז נחנו קצת בקניון, נהננו מהשקט והשלווה, העמדנו פני מתעניינים בוורסצ`ה ובגדי לואי ויטון ו... אחרי היטענות מחודשת המשכנו אל הרחובות הסואנים שבחוץ...
הסתובבנו בשוק המקומי, שוק התבלינים, הדגים הפירות והבגדים... בסך הכל היו לנו כאן 4 ימים אינטסיביים של הסתובבויות בדיוק כמו העיר הזאת...

חייבת לציין שבהשוואה ללאים, חווינו את הויטנאמים כאגרסיבים, קולניים ומרחב אישי לא קיים בתוך התרבות ההאנויית. הממי שלי כמעט קיבל מכות מאחת המוכרות כי לא רצה לקנות ממנה תפוזים... אמיתי לגמרי... נורא כעסה שהוא לא רעב לתפוזים שלה... לאים היו כל כך עדינים ונעימים שאחרי שחווינו וחיינו אותם חודש, האגרסיביות הויטנאמית קצת קשה לנו לעיכול... כולי תקווה שבכפרים ובערים פחות מרכזיות האנשים רכים וחייכנים יותר... ובעיקר רגועים יותר... גם אם לא מתחשק לנו לאכול תפוז...

זהו, סיימנו עם האנוי, הייתה נחמדה וטוב שהייתה... אחרי התלבטויות רבות והשפעות מזג האוויר הויטנאמי החלטנו לנוע צפון- מערבה לכיוון האי קטבה...


האי קטבה
הגעה לאי קטבה מאוד פשוטה... סוגרים את כל הנסיעה בהאנוי דרך אחד ממיליוני הסוכנים בעיר... הנסיעה כוללת 3-4 שעות באוטובוס לאחד הנמלים של האלונג ביי, בנמל עולים על מעבורת של רבע שעה, חולפים על פני סירות קומוניסטיות גאות ואז מגיעים לאי... באי עצמו לוקחים אוטובוס של כחצי שעת נסיעה לקטבה סיטי שבתוך האי. בסך הכל הנסיעה זרמה ממש על הכיפאק והיה די מתוקתק...

קיבל את פנינו מזג אוויר סגרירי... היה ברור לנו שאנחנו נמצאים בוייטנאם לא בעונה ולא בתקופה מתויירת... כך שהציפיות ל”שמש בטן גב בחוף כל היום“ לא היו לנו, וכל עוד לא יורד גשם- ברכה... קטבה סיטי בגדול די שוממת אבל בעיקר בעיקר והכי חשוב שקטה ורגועה... ואחרי האנוי חמודים אין משהו יקר ערך יותר מרוגע ושקט...
לקח לנו יממה להתארגן, לסגור בית מלון אמיתי (שנראה כמו ומרגיש כמו), להתמקם, להתרפק ולצאת ללמוד את העיר וסביבתה...

מרכז העיר נמצא במפרץ יפייפה, שאני בטוחה שבימי הקיץ שלו הוא מהפנט כי בימי הסגרירות החורפית שלנו הוא כובש לבבות... הכל רגוע, שלוו, עיירת דייגים שמתפרנסים בעיקר מהתיירים. אנחנו לנו במקום מרכזי מתוייר שיושב על כביש רחב דמוי אוטוסטרדה בינעירונית- וחולפים בו ביום עמווווס 3 טוסטוסים מקומיים... בצד אחד של האוטוסטרדה בנו ועדיין בונים בתי מלונות ואכסניות תוך ניסור של כל הצוקים המדהימים שמאחור ובמצד השני צופים אל המפרץ המהמם והכובש גם במצבו הסגרירי...

לרוב, התיירים לא ממש מגיעים לכאן, בד"כ לוקחים שייט מהאנוי של יומיים שלושה למפרץ האלונג ביי, ובמסגרת השייט יש שמגיעים לאי... זה אחד האיים שבתוך המפרץ האלונג ביי והיחיד שגדול ומיושב... רק חלק קטן יחסית של תיירים עושים את כל הדרך אל האי ונשארים בתוכו כמה ימים, נהנים בעונה המתאימה מהחופים ומגוון האטרקציות הימיות המוצעות...

בגדול... את חוויותינו באי הזה ניתן לחלק ל-2 חלוקות מרכזיות: הנופים המדהימים שלה ו... המקומיים...

הנופים- הם באמת בין הנופים היפים ביותר שראינו במזרח... אחרי הכל מדובר באיזור שמוגדר כפלא עולם, ובהחלט פלא... אם יש מקום אחד בעולם שכל אחד חייב לבקר בו בחייו אז זה כנראה המקום... מילים, תיאורים ותמונות עושות רק עוול למפרץ המדהים הזה, וזה בדיוק מאותם הדברים שחייבים לראות ולחוות על מנת להבין על מה מדובר... אז לא ארחיב במילים, גם ככה זה לא יעביר ולו רבע מההתפעמות והיופי... רק אגיד שאם הטאג' מהאל הוא פלא העולם שיצר האדם, אז מפרץ האלונג ביי הוא פלא העולם שנברא ע"י עוצמות הטבע... ועכשיו הפליגו בדמיון...  

ויש את המקומיים... אממממ... גם כאן אפשר די לתמצת רק בכמה מילים שבהשוואה אליהם ה-האנויים מה זה מתוקים ורכים... סוכריות סמיילי עדינות... אני לא יודעת האם זה הבדלי תרבות, שפה או סתם השפעת מזג האוויר האפרורי... אבל נעים איתם- זה לא... יש בסך הכל תחושה די גלויה וישירה שאנחנו כרגע על תקן ה"ארנק המהלך" באי... חווינו כבר עד כה במסע לא מעט רגעי האינטנסיביות המכירה כלפי התיירים אבל... חייבת לציין, שהמכבש התיירים האגרסיבי של וייטנאם שבר את כל שיאי ההודו+ התאילנד+ והלאוס יחד... מוכרי החנויות, מארחי המסעדות או סתם מוכרי הדוכנים רק מזהים את הצלליות שלנו באופק מיד משגרים לעברינו חצים של קריאות ה-"אלוו!" המהולים באגרסיביות יתרה... ככל שמתקרבים לאיזור ה"אלו" כך המרחב האישי הולך ומצטמצם ובמקביל כל מה שפחות מתחשק לנו לחוות הולך וגדל... וכך ממצב של פליאה (בהתחלה) מאופן ההתנהגות המקומית, הדרדרנו קשות למצב של רטט מוקפץ בטירוף רק ממשמע הצליל הזה נישא באוויר...
לא יודעת מה יהיה ההמשך עם החבר'ה האלה, אבל כולי תקווה שאולי ככל שנדרים ככה נגלה יותר ימי שמש... יותר ימי חיוכים... ופחות "אלוו" ברחובות... :))

חוץ מזה בשבוע השהות שלנו כאן בעיקר יצאנו להירגע בחופים היפייפים והריקים של המפרץ המדהים הזה... נושמים... נרגעים... נפעמים מעוצמות האוקיינוס ובעיקר נטענים... או במילים אחרות... מינימום זמן בקטבה סיטי, מקסימום זמן בחופיה הלבנים...

היינו בקטבה במשך שבוע... על אף הנופים המהממים והחדרים המפנקים במלון הנהדר שהיינו בו, לא הצלחנו להישאר מעבר לכך... הקרקע לכאורה מושלמת להשתקעות אבל... לא השרשנו... לאור המצב... החלטנו להמשיך לנוע- נוע- ולהדרים... להחזיק אצבעות... היעד הבא היא טאם קוק...


המלצות והוצאות משפחתיות צפון וייטנאם:

האנוי-
המלצות:
* טיולים בין רחובותיה של עיר העתיקה- כל רחוב עמוס בחנויות של סחורה שייחודית רק לרחוב הספציפי, וכך ישנם רחובות שמוכרים רק ניירות, חבלים, כפתורים, בדים, חוטים וכד'... פשוט חוויה מדהימה... תטיילו ומתוך המבחר העשיר של החנויות גלו את התחום ההתמקצעות של הרחובות השונים.
* השוק המקומי בתוך העיר העתיקה- אותנטי ומאוד וייטנאמי... מומלץ לעשות שם סיבוב, לראות, להריח, ולחוות... ואולי אם יתמזל מזלכם תצליחו לקנות משהו בכמויות קטנות- כי מוכרים שם בעיקר בסיטונאות...
* טיול רגלי מסביב לאגם שעל יד העיר העתיקה. על שביל עוקף האגם ישנו פארק ושדרה מקסימה... מרגיש לרגע באירופה... מקסים- מקסים- מקסים
*אתנחתא מערבית- צמוד לשדרה שמסביב לאגם ניצב לו קניון מותגים מוזהב, אם מתחשק לכם קצת מערביות אז זה המקום...

הוצאות: (4 ימי שהות בעיר)
* תנועה ומעברים-
(לאוס- האנוי טיסה)- 400$
(שדה תעופה- האנוי)- 15$
* לינה- 100$
* ארוחות- 100$
* קניות וכל מיני- 35$


האי קטבה-
המלצות:
* בית מלון GIENG NGOC- המלון נמצא מול הנוף של המפרץ, מפנק, מהמם, אפשרות עם ארוחת בוקר... יש אפשרות לחדר משפחתי ענק... מומלץ מומלץ בחום.
* השוק המקומי- נמצא במעלה הרחוב המרכזי של קטבה סיטי, שוק לא גדול מדי אבל מספיק נחמד כדי לחוות את האווירה של הדייגים המקומיים...
* בקצה הכביש המרכזי עם הליכה של פחות מקילומטר אחד נמצא 3 חופים מדהימים, כל אחד במרחק של כמה מאות מטרים אחד מהשני... עם מי האוקיינוס הטורקיזי ונוף של איים הפזורים באופק, מקום מושלם להתפנקות ורביצה בימי הקיץ... אנחנו נהננו מהטיולים החורפיים כך שבקיץ נראה לי חוויה גן עדנית...

הוצאות: (7 ימים של שהות משפחתית)
* תנועה ומעברים- (האנוי- קטבה)- 40$
* לינה- 190$
* ארוחות- 100$
* קניות במכולת- 80$
* קניות וכל מיני- 15$

לאוס, וייאנג ויינג + לואנג פראבנג

זה קרה... קרטוב האופטימיות שהשארתי בליבי ללאוס הוכיח את עצמו... וכך... הירוק מסביב, הרים, שדות אורז ונהרות מנצנצים פירפרו את ליבי ונפלתי מאוהבת קשות בוייאנג ויינג- פאי הלאוסית.

לגן עדן הלאי הזה הגענו באוטובוס VIP בניחוח הודי, אוטובוס דו קומותי חמדמוד פלוס... בסוכנות הנסיעות אמרו לנו שהנסיעה לוייאנג ויינג היא כ- 4 שעות...בפועל מדובר ב- 6 שעות נסיעה בדרך שמרגשת כל חוש וכל איבר פנימי בגוף, הרים טרופים מדהימים, ג'ונגלים, נהרות או במילים אחרות שלמות... וכל מילה מיותרת...

קראנו רבות על העיירה הזאת, ומשום מה לאו דווקא את הדברים המחמיאים לה... נסענו אליה עם קצת חששות, הדיכאון והנימנום של ויאנטיאן עוד דבק בנו ותוסיפו לזה שמכל רחבי הרשת והבלוגים- עלה הרושם שמדובר בעיירת בארים ומסיבות ולא מקום של רוגע ושלווה למשפחות... מטריד טיפהלה... אבל... אנחנו כבר בדרך, כבר החלטנו לנסות ולהתמסר, משחררים את השליטה ובעיקר סומכים על היקום... והיקום הזה, תאמינו לי, משחררים לו את השליטה והוא מהמם דואג כמו אבא מסור...
וככה... עם הגעתינו לוייאנג ויינג מצאנו את עצמינו קודם כל- בלוקשיין מעולה- במורד הנהר אל מול הצוקים עוצרי הנשימה, בתוך הרחובות הפנימיים והשקטים של העיירה. הגסטהאוס בית מלוני בניהול משפחה מקסימה... וגולת הכותרת- מול הגסטהאוס שלנו נמצאת המסעדה של "ויקטור" שמכינה את השניצלים הכי טובים במזרח... בדוק יש לו במטבח איזה מאמא תוצרת הארץ, אחרת אין הסבר לטעם הביתי הממכר הזה... חוץ מזה גם סנדוויצ'י הבאגטים שלו מעולים... בסך הכל, פירנסנו את הבחור יפה בוקר- צהריים- ערב- ובין לבין בשבועיים וחצי של השהות שלנו במקום...
מסקנה חמודים, שחררו... והעולם המהמם כבר יידאג להכל... :)

אז... קצת על ה- וייאנג ויינג...
זו עיירה מתויירת, גדולה פי כמה מפאי, בת דודתה הרחוקה... ישנו כביש מרכזי שעליו יושבים גסטהאוסים, בארים, וכל סצינת המסיבות של התרמילאים הצעירים... יש בו גם לא מעט תנועה של רכבים וטוסטוסים, האווירה דיי כאוטית ולא ממש מזמינה... או בקיצור, כל האיזור של הכביש המרכזי קצת פחות למשפחות... מהכביש יוצאות כמה סמטאות פנימיות שהולכות ומסתעפות ומתפצלות לעוד סמטאות פנימיות, ואי שם בהסתעפויות השקטות מול הנהר אנחנו התמקמנו... גם בסמטאות הפנימיות יש קצת מסעדות אך הן לא רועשות ולא פעילות בלילה... בסך הכל אווירה נעימה ורגועה ואין זכר לתנועתיות ולרעש שיש אי שם בכביש הראשי...
חצי ממבניי העיירה וחצי מרחובותיה באווירת בנייה- קידוח- והקמה או כמו שכבר הוגדרה אחותה הבכורה ויאנטיאן (ראו פוסט ויאנטיאן)- גם וייאנג ויינג היא עיירה מתפתחת... אבל- היא נהדרת כבר עכשיו, אין צורך לחכות עשור... :))
יש כאן איזה קטע לא ברור- שכל המסעדות והבארים בעיר משדרים בלופ בלתי ניגמר את כל הפרקים של ה-"חברים"... אז אם פיספסתם איזה פרק אי שם בשנות ה-90 , זה הרגע שלכם, רייצ'ל ופיבי מחכות לכם :)) מזל שהיה לנו את "ויקטור" אהובינו, הבחור מעודכן כמו שצריך, מהבוקר עד הלילה מקרין את הסרטים המצויירים הכי מעודכנים ברשת... קבוצות- קבוצות של חבר'ה ישראלים ואירופאים רבצו בתוך המסעדה שלו ובילו שעות מול הפלזמה המעודכנת... גם אנחנו כשהיינו צריכים קצת אוויר לנשימה שלחנו את הילדים לראות איזה "פרוזן" או "קונג פו פנדה"... והנה... קיבלתם שלמות נוספת...

מסתבר שהעיירה החמודה הזאת מאוד אהובה על העם הקוריאני... 90 אחוז מהתיירים כאן הם קוריאנים, הכל כתוב בקוריאנית, אוכל קוריאני... ממש קוריאה הקטנה... :) אבל... גם באגסו ופושקר מפוצצות בישראלים, אז נחמד לחוות קצת מקום שחביב על בני מדינה אחרת...  :)

וייאנג ויינג יושבת בתוך ההרים בנוף אמאאא!! וכשיש נוף מהמם שכזה מסביב אז רצים אל הההרים והג'ונגלים הטרופיים האלה והולכים לאיבוד בתוכם... כיאה למוד הטיולי שאפף אותנו קנינו מפה מקומית עם כל המערות, נהרות, מפלים, שדות אורז וצוקים שיש באיזור... וקדימה... חזק בטרקים.
כל יום- יומיים בממוצע יצאנו לטרק... איזה נופים, איזה צבעים, איזה עוצמות, איזה עולם יפה מסביב ואנחנו ממש פה בתוכו חווים אותו באמיתי! אושר טהור! חרשנו כל חלקת שדות אורז באיזור, כל מערה ומפל מהקטן לגדול, חצינו כל גשר טבעי אפשרי, טבלנו בנהר המקפיא והמהמם או בקיצור נשמנו את האמא טבע הוייאנג ויינגית במלוא ריאותינו...

באחד הטרקים תומר החליט להפתיע ולקח אותנו לראות את אחד המפלים באיזור... "ה-מפל!" מרוגשים התארגנו על עצמינו ועל הילדים ויצאנו לדרך... אממה... הממי התבלבל וחשב שהוא יצא למסע כומתה עם פלוגת לוחמים ולא עם ילדה מתבגרת (מאוד מתבגרת), ילד רבע מתבגר (שעדיין 3/4 ילד) ואישה שאוהבת ללכת לאט-לאט... ברוגע... וקצת פחות בעניין של יאללה- במרץ- לכבוש- יעדים... קיצר... מפה לשם סידר לנו הממי מסע כומתה של 14 קילומטר, כל חצי שעה מסדר מימייה ובסיום על רקע המפלים- קיבלנו סיכת לוחם... כשחזרנו לגסטהאוס יומיים לא שמענו מהילדים, רק מדי פעם נכנסנו לחדר שלהם לוודא שהכל בסדר... הילדים היו מותשים, לא היה להם כוח לכלום... להשמיע קול דרש מהם מאמץ... כל אחד בקונכייה שלו עם הדברים שלו... פשששש... וזה הרגע חמודים... שגילינו... איך מארגנים במסע זמן מרחב שקט ולבד... והנה קיבלתם את ה-שלמות השלישית...

יש כאן באיזור 3 לגונות כחולות... תודו שהשם זורק אותכם לאיזו בריכת שחייה טבעית כחול עמוק בתוך הג'ונגל, ורק אתם והציפורים הטרופיות שם בשקט ושלווה... פששש... חלום... אז קודם כל... תתעוררו! זה ג'ונגל, ים של חרקים מתעופפים וזוחלים בלתי מזוהים מטפסים בכל פינה, וזה עוד לא הזכרתי את עולם החי שחי שם... אבל... השם "הלגונה הכחולה" ריגש גם אותנו, מודה... והחלטנו ללכת לאחת מהשלושה... הלגונה הכי קרובה הייתה במרחק חצי שעה של טרק קליל על שביל מסודר בתוך היער... לפי המפה בצמוד ללגונה שנבחרה- יש מערת נטיפים... וכך- כשהטוב מגיע- הוא מגיע בזוגות! :)
אממה... מסתבר... שיש מצב שהשביל שמופיע על המפה הוא שביל אווירי כי אין כזה על הקרקע... והיות והחלטנו ללכת לשם ברגל ולא לעוף אז נאלצנו לייצר אחד תוך כדי חרישת שדות אורז יבשים בדרך... המתבגרת המהממת שלי יצאה לטרק עם מכנסיים קצרות (לך תתווכח עם מתבגרת שלא יוצאים לטרק עם מכנסיים קצרות), אין שיבולת אורז אחת שפיספסה לה את הרגליים ועל דרך העינויים הזאת אני אשמע עוד שנים רבות... אבל עזבו... הבטחנו לגונה מפנקת וזה מה שהחזיק אותה ואותנו בשדות האורז הדוקרניים... אחרי הליכה של שעה בדרך שהייתה מדהימה ביופיה (למי שהיה עם מכנסיים ארוכות :), הגענו למערה...
איזור המערה לא מתוייר בכלל ואנחנו היינו התיירים היחידים שם... איכר מקומי חילק לנו פנסים והוביל אותנו דרך טיפוס על סולמות במבוקים מאולתרים למערה חשוכה מלאת נטיפים זוהרים - פלא שאין די מילים לתאר אותו- חושך תהומי מסביב, האור היחיד שבוקע הוא אור הפנסים, כל סלע שמואר מתגלים בו נטיפים ענקיים- מנצנצים ובצורות שרק פלאי הטבע יכולים לברוא... מדהים... צעדנו בתוך המערה כחצי שעה וכשסיימנו ניסינו לברר עם האיכר איפה נמצאת הלגונה הכחולה מסביב... מסתבר... שבסביבת המערה והסביבה הרחוקה יותר- אין לגונה, לא הייתה לגונה וכנראה שגם לא תיהיה אחת בזמן הקרוב... אבל... אחרי קסם המערה, רוגע ושלווה שררו בקירבנו... כך שטבילה בנהר הצונן של הויינג ויינג ענה על הצורך המתבגר המיידי... :)

היינו כאן שבועיים וחצי, והיה תענוג... בתוך העיירה עצמה אין הרבה עניין או ריגושים- פרט לחובבי הבארים, אין בה שוק לילה או יריד פסטוראלי אחר שמזמין לשוטט בין דוכניו, כך שאחרי שעות השקיעה הבילוי היחיד שמוצע כאן למשפחה זה צפייה בסרטים המעודכנים אצל "ויקטור"... מה שכן מיוחד בה זה הנוף המדהים שהיא שוקעת בתוכו שמאוד מזמין לצאת ולטייל, ובהחלט הגענו לשלב במסע של כמיהה לטיולי טבע... יש כאן המון-המון-המון אטרקציות, עם נופים שכאלה זה גן עדן לסוכנויות תיירות וניתן לטייל ולטרק דרכן או לצאת עצמאית. בסך הכל היו לנו שבועיים וחצי מאוד פרודוקטיבים ומאוד מטעינים (לארבעתינו) בכל המובנים... בימי המנוחה טבלנו בנהר המהמם ונחשו מה... הוייאנג ויינגים חזק בשייקים! :)) אז התפנקנו! אוהווו כמה התפנקנו פה על השייקים! קיצר... קבלו את ה-שלמות האחרונה והמכובדת בוייאנג ויינג המלכה!!

מפה... המשך תנועה ליעד הבא שלנו ל- לאונג פרבנג...בהקשר זה, חייבת לציין שאחד הדברים המיוחדים בוויאנג ויינג זו האמביציה העסקית של האנשים... אין... השראה החבר'ה האלה... כל בעל עסק מתרחב ופותח במקביל עסק נוסף בתוך העסק הקיים, כשהקשר בין העסק החדש לקיים הוא שאין קשר... וכך מנהלת גסטהאוס היא גם קונדטורית שמנהלת קונדטוריה בתוך הגסטהאוס... ספרית היא גם מנהלת חנות בגדים שבתוך המספרה או מסעדן הוא גם בעל מכבסה שבתוך המסעדה... ראש פתוח... גמישות אנשים, גמישות! מולטי-טאלאנט! כיאה לאווירה העסקים בעיירה קנינו את כרטיסי הנסיעה שלנו ללואנג פרבאנג אצל לא אחר מאשר "ויקטור" שלנו הלא הוא שף השניצלים ומסעדן הקולנוע המפורסם!

לואנג פרבנג
הנסיעה ללואנג פרבנג היא נסיעה של 6 שעות בוואן, דרך נופים מדהימים ועיקולים שרק האל יודע איך הלאים הצליחו לחצוב אותם... הקאות וזה גם הפעם, אבל אנחנו כבר מכושלים אפילו מההקאות הפסקנו להתרגש... הוואן הוריד אותנו בתחנת האוטובוס של לואנג פרבנג ומשם טוקטוק למרכז העיר...
לקח לנו איזה שעתיים להתאפס על עצמינו, על איזור הגסטהאוסים ועל מרכז העיר, אבל לבסוף התאפסנו ומצאנו מקום נחמד ללון בו בשבוע שעתיד לבוא...

לואנג פרבנג מקסימה... יותר נכון לומר שמרכז העיר שלה מקסים כי זה האיזור העיקרי שהיינו בו... האווירה בו מאוד נינוחה ונעימה, בתים סגנון אסיאתי ישן של פעם עם נגיעות צרפתיות, ממש בוטיק לאוסי...
שוק הלילה כאן שבר את כל שיאי שווקי הלילה בשפע, בגודל והצבעוניות שלו... יש כאן בערב שוק האוכל- שנמצא באחת הסמטאות של שוק הבוקר- שנמצא על יד שוק היום... ואם תחפשו טוב-טוב... בדוק יש ביניהם גם שוק בהריים עם שוק סייסטה... ;))  קיצר, שווקים- שווקים- שווקים מלאאא המון כל הזמן בכל מקום ותמיד... זאת לואנג פרבנג שווקית שכזאת... ;))

ביקרנו באחד המפלים באיזור- מפל הקואנגסי- (שזה המפל הגדול)- שעת נסיעה מלואנג פרבנג... המפל נמצא בשמורה ענקית לדובי לאוס שבסכנת הכחדה, בתוך ג'ונגל עם עצים עצומים בני מאות שנים ובריכות מים בצבע טורקיז מהפנט... גן העדן על פני האדמה...  כך כנראה נראה הטבע כשהוא במדיטציה... אלוהות... בין לבין עוברים נזירים בודהיסטים בכתום ומוסיפים מרקם אותנטי ומרגש לנוף הטורקיזי ולאווירה השלווה... מה אגיד לכם... חלום...

למפל וחזרה ממנו לקחנו טוקטוק יחד עם 4 אירופאים חמודים. בחזור אי שם באמצע הדרך בין ההרים הטרופיים, הטוקטוק שלנו שבק... לא נוסע... הבנו שכנראה מהשלב הזה אנחנו נסיע את הטוקטוק ולא הטוקטוק אותנו... הנהג- סבא חמוד יצא מהטוקטוק ביד עם צרור מפתחות של שרת טוקטוקים מקצועי, פתח מנעולים ואחרי כמה דקות של אבחנה מקצועית הכריז בביטחון- "no דלק"... קצת מאתגר למצוא דלק באמצע שום מקום, אממה... ”הנהג שלנו חברמן“ ומלא בכריזמה- יצא לכביש ועצר טוסטוס מזדמן, החליף עם הנהגת מילה או שניים ואחרי רבע שעה היא חזרה עם 2 בקבוקים מלאים בדלק... איזה חומד של נהגת... איזה סבא כריזמטי... ואיזו תרבות מקסימה... עוד קצת מנעולים, דלק ורישרוש מפתחות ואנחנו כבר על הטוקטוק המתודלק בדרך ללואנג פרבנג!

ביום למחרת התעוררנו וגילינו ש-אוללה- אנחנו ביום חג מקומי... או שיש לומר שכונתי... או שיש לומר של הבית שצמוד לגסטהאוס שלנו... אומנם לא ציינתי קודם, אבל בלואנג פרבנג הלכנו על הקטע האותנטי ומצאנו גסטהאוס בתוך שכונה מקומית... קיצר, החג... כבר בערב לפני ראינו את כל ההכנות עם מקדשי הזהב, אבל לא חשדנו, הכל נראה תמים כל כך... עד שבבוקר התעוררנו לקול התופים... הרבה תופים בלי שום מקצב או רתמיות... באיזה שהוא שלב מצטרף לתופים כלי עם צליל פעמונים, אבל מהפעמונים האלה שגורמים למיגרנה ולא מאלה שמרגיעים... קיצר, אופטלגין כל 4 שעות אבל באווירה אותנטית ומיוחדת... :) 

אחרי כמה שעות כאלו ביררנו אצל המקומיים על איזה חג מדובר, מתוך מה שהם הבינו אותנו, ממה שאנחנו הבנו אותם ועם הרבה תנועות ידיים באוויר, התברר שמדובר בסוג של חג הודייה להורים... אמרתי לממי שאין מצב שזה חג- השילוב של מקדשי זהב (שמוצבים בכניסה לבית) ובתוכם 2 תמונות ממוסגרת עם נרות דולקים מולם- לא מרגיש כמו סיבה לחגיגה... אבל... מהצד השני... האווירה ממש חגיגית ושמחה, אושר מציף את הרחוב, כולם מבסוטים, השולחנות מלאים באוכל - טוב... אולי בכל זאת חג... אז יאללה... זרמנו... חג הודייה להורים לאוסי!! חוץ מזה, רק שמענו הורים... כבר התרגשנו, פירגנו ועוד רגע והתיישבנו איתם שם בין השולחנות עם התופים, אפילו התחלנו לגלות מקצב בתוך הכאוטיות המוזיקלית הזאת... וככה יומיים של הודייה עמוק לתוך הלילה...
נגמרו החגיגות בשעה טובה... והשכן החמוד מהצד השני החליט להוריד חדר בבית... עכשיו-עכשיו דחוף לו, עד עכשיו חיי בשלום עם החדר... וזהו נמאס לו, חיפש תעסוקה... וככה בשלושת הימים האחרונים שנשארו בלואנג פרבנג השכן בקידוחים אינטנסיבים מצאת החמה עד שקיעתה... שמח-שמח בשכונה לאית מקומית! :))

אחד הדברים שמאפיינים את לואנג פרבנג הוא טקס הבוקר של חלוקת אוכל לנזירים הבודהיסטים בעיר. נורא התלהבנו מהעניין, והחלטנו שחייבים לראות את המחזה הזה כשנגיע לעיר... כאלה מתלהבים היינו... זה לפני שהגענו וגילינו שלטובת המראות האותנטיים הללו צריך להתעורר ב- 5:30 בבוקר... במשך 4 חודשים אנחנו מתעוררים ביקיצה טבעית לכיוון 10:30-11:00, פתאום להתעורר ב- 5:30 בבוקר זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית... אבל... תלוי עבור מי... הממי שלי עם משמעת העצמית שגובלת בהערצה התעורר לו אי שם ב-5 בלילה, התארגן על גלח"צ וכאלה (לא כולל גילוח) ומוכן מלא המרץ לטקס... ואני... אי שם בחלום ה-10 ואל תפריע לי לסיים אותו...הילדים בכלל לא בלופ... אחרי כמה נסיונות, יצא הממי שלי בדד לטקס ושיתף אותנו על חוויותיו בשעת הבהריים כשבדיוק התמתחנו אחרי שינה מתוקה... 

חייבת לציין שעשה לי חשק העניין הזה... ניסיתי... באמת שניסתי... כל יום שמתי שעון מעורר לטובת הנזירים... וכל ערב רגע לפני שאני נרדמת כיביתי אותו כי ידעתי שאין מצב שזה יקרה כל ההתעוררות הזאת לפני השמש... עד שלבסוף... דייי נשברתי... אספתי את עצמי... בכל זאת לפנינו הבוקר האחרון בלואנג פרבנג, ואם זה לא עכשיו, זה כבר לא יקרה... שמתי את השעון, וכאדם בוגר ואחראי- התעוררתי... כיביתי אותו... וחזרתי לישון... סתם... :) התעוררתי- התעוררתי! אשכרה התערוררתי באמצע הלילה- בקיפאון- אי שם ב-5:00 בלילה- וכל זה כדי לראות את הנזירים! כזאת אני משקיענית... :))

את הטקס הלכנו לראות ממש כאן אצל שכנינו החוגגים ומורידי הקירות- היתרון האותנטי שלנו כשוכני השכונה המקומית. השעה 5 לפנות בוקר וכל האנשים ברחובות- מבשלים, מטגנים, עשן המנגלים בכל מקום, אווירת הכנות ותחילת היום באוויר. לקראת השעה 6 כל אחד מהתושבים לקח סלסלת קש עם אורז וכמה ירקות וכרע ברך על שפת המדרכה בהמתנה לנזירים. לפתע מתוך שחר הבוקר יצאה לה שורה ארוכה של נזירים צעירים יחפים, לבושים בכתום עם קעריות כסף לאיסוף המזון. עוברים בכבוד ובשקט בין התושבים הקורעים וכל אחד מקבל מנת אוכל קטנה בתוך הקערה שלו... איזה רגע מרגש, איזה רגע קסום... לבכות... רגע שבו אנשים פשוטים שמתקיימים מדברים כל כך בסיסיים כמו דוכן ירקות בשוק או הכנת פנקייק רחוב, לוקחים מעצמם שאין מאין ונותנים בנתינה מלאת התכוונות וייראת כבוד לנזירים היחפים שפשוטים ואביונים לא פחות מהם... איזו מראה מחבק ומקסים... 

לעתים העולם שומר את הטוב ביותר דווקא לסיומות... 

זאת התמונה וזה הרגע שראוי לסיים איתם את המסע שלנו בלאוס. מסע במדינה יפייפיה בנופים ובאוצרות הטבע עוצרי נשימה, מדינה נעימה ושלווה המלאה באנשים כפריים ופשוטים אך עשירים בטוב, תמימות, ענווה ונתינה... איזו מדינה מקסימה ואילו אנשים מרגשים... איזו זכות לחוות אותם, לחוות איתם ופשוט... לחוות...  

מפה מתקדמים לוייטנאם... עד אז סיכום ההוצאות בלאוס...

הוצאות ויינג ויינג- לואנג פרבנג (3.5 שבועות):

לינה: 450$

ארוחות: 470$

כביסה:20$

קניות רחוב: 50$

קניות במכולת: 100$

מעברים (ויאנטיאן > ויינג ויינג, ויינג וייינג > לואנג פרבנג): 60$

מוניות: 20$

אטרקציות: 20$

שונות: 40$