קאו קו- Khao Kho
את הנסיעה לקאו קו החלטנו לעשות עם נהג פרטי, מסתבר שכדי להגיע לקאו קו אין בכלל אוטובוס אלא ואן מקומי, אז פחות היה בא לנו תרנגולות בואן, בכל זאת עלינו רמה 😉. נכון ש"קאו קו" נשמע עוד מקום שכוח אל אבל לא, זה אחד המקומות (!) וגם מחכה לנו ריזורט אמאלהה.
הנהגת החמודה ששכרנו את שירותיה לקחה אותנו בהתחלה למקדש באיזור, מדובר במקדש ממש ייחודי אז אמרתי לממי שאם אנחנו כבר כאן וזה לא עוד פאגודה, בוא נספוג תרבות אחרת.
מסתבר שקאו קו זה איזור בתוך ההרים ונוף מטורף. איך שהגענו למקדש התחיל לרדת גשם. כדי להיכנס לרחבה של המקדש והמקדש עצמו צריך לחלוץ נעליים. הרחבה בחוץ, יש גשם כן? וודאנו הבנה ובעיקר את הבקשה הלא מותאמת ללכת יחפים בגשם, אבל הם ממש התעקשו שנחלוץ את הנעליים ומה שיפה בזה שכל העובדים, המנקים וגם אלה שממש התעקשו הם עצמם עם הנעליים. חייבת לומר שהייתי בדילמה קשה, מצד אחד איכס מה עכשיו ללכת בשלוליות יחפה?? ומצד שני כבר הגענו לפה... לא מאמינה על עצמי אבל החלטתי לזרום עם השטות הזאת ונכנסנו לרחבה בגשם בתוך השלוליות יחפים. כל שנייה החלקתי מהשלוליות על השיש תוך כדי שאני מתפללת לאלוקינו במקדש התאילנדי/הודי הזה שישמור עלי שלמה ובריאה בגליצ'ות המיותרת האלה, מחילה כי חטאתי פסלים וזה. מה אומר לכם, חמוד המקום בסגנון הודי מלא צבעוניות וגם הבודהה שאותו באנו לראות מכוסה בפיגומים.
היינו שם בלחץ 10 דקות, ואחרי המקדש ביקשנו מהנהגת לקחת אותנו לאיזה מרכזון קטן שהיה בו קפה ו-seven eleven, ושיחררנו אותה עם אמונה בלב שנמצא מונית לריזורט. אממה מסתבר שמדובר באמת במקום שכוח אל, אין bult, אין מקסים (אפליקציית מוניות מקומית) אפילו ואן אין שיפזר בצמתים. ממי ניסה לתקשר עם הבחורה בקבלה של הריזורט שתשלח לנו נהג לאיסוף ואני הגדלתי ראש ופניתי לאחת המוכרות של הפירות ושאלתי אם יש מונית באיזור. קיצר מפה לשם, המוכרת של הפירות ארגנה לנו נהג מקומי ובמקביל הבחורה של הריזורט שלחה נהג. היה בילבול קל וחשבנו שמדובר באותו הנהג ועלינו איתו להסעה למלון. פתאום, באמצע הנסיעה הבחורה של הקבלה מודיעה לנו שזה לא הנהג שנרד מהאוטו והיא דואגת לבטחוננו. זה כל מה שהייתי צריכה כדי להיכנס לפרנויה. ממי צחק ואני לא נושמת מהלחץ כי זה רכב שנכנסי אליו דרך הדלת של הנהג שאפילו אם ארצה לקפוץ בנסיעה אין לי איך. הנהג לא מדבר אנגלית ורק נוסע ונוסע באמוק, ממי רואה שהוא סוטה מהכביש של גוגל מפות ואני לא הייתי רחוקה מלהתחיל לצרוח בתוך הרכב מרוב ההיסטריה... אה... שכחתי לציין פרט שולי שהנהג זה סבא בן 80. חחחחחח. רק המחשבה שמדובר באדם מבוגר קצת ניחמה אותי ועזרה לי לשלוט על עצמי, כי לאן יחטוף אותנו??? מאיפה יש לו כוח??? והוא גם היה נראה ממש חמוד, יצר לי סתירה פנימית בין החמידות שלו לתחושת הפרנויה ממנו.
קיצר, הביא אותנו הנהג לריזורט, בגלל שלא דיבר אנגלית התחיל לכתוב לנו בתאילנדית על הדף ושתומר יתרגם את הכתוב עם גוגל טרנסלייט, כלום לא הבנו. בסוף גם לא היה מוכן לקחת כסף על הנסיעה. לא רק שלא חטף גם עשה את זה מטוב ליבו. כמעט חנקתי את הפקידה על הפרנויה שהכניסה אותי ואיזה מצפון עלה לי על הסבא החמוד ותרחישי המילוט שהיו לי בראש בנסיעה הזאת. מחילה סבא, מחילה! בושה לי...
קיצר, הריזורט... כל מה שאתאר רק יקטין מהפלא הזה שהתפנקנו בו 3 ימים ולא יצאנו ממנו לשום מקום. לריזורט מסעדה עם אוכל מושלם, בריכה צמודה לחדר, נוף פנורמי מטריף, באמת שאין פינוקים כאלה.
אוטאי תאני- Uthai Thani
אחרי 3 ימים שהתאפיינו בעצלות קיצונית וכיפית החלטנו לנוע הלאה.
מצאתי עיירה חמודה שיושבת על הנהר ונקראת אוטאי תאני. חייבת לומר שקצת פחדתי, אמיתי, פחדתי שניפול שוב בשיעמום וריח דיונונים ולא בא לי... היה לי טוב בריזורט ופתאום כל דבר אחר הרגיש כמו נפילה. אפילו קראתי עם ממי כתבה על העיירה, ככה בשביל לפזר אחריות אם ניפול באותנטיות יתרה.
לקחנו נהג פרטי ותוך 3 שעות הגענו למקום.
קודם כל סגרנו מלון שמסתבר שהיה בעבר בית ספר והסבו אותו למלון מהמפנקים תוך שמירה על האותנטיות והייחודיות שאיפיינה את בית הספר. הייתה תחושה שאנחנו מתהלכים בחתיכת היסטוריה בתוך המלון. האמת מהמם וממש התרגשתי, העיצוב ירד עד לרמת הפרטים הקטנים ביותר של קופסת אוכל של תלמידים, מסתבר שהמלון זכה בכמה וכמה פרסי עיצוב למיניהם.
אחרי זה יצאנו לטייל בעיירה שהיא ממש מתוקה, יושבת על שפת הנהר שעליו יש המון בתים צפים של אנשים שזה הבית שלהם. מסתבר שזה המקום האחרון בתאילנד שעדיין חיים בו על בתים צפים וזה בעיקר הייחודיות של העיירה הזאת. האמת, המקום הפתיע לטובה ובעיקר הרגיע אותי שלא נפלנו והגענו ליופי של עיירה.
אממה, אחרי שעה של הסתובבויות ושיטוטים, חרשנו את המקום ודי מיצינו אותה. אפילו הלכנו לבית קפה על המים בשביל הריגוש והתנסות.
אז החלטנו לבטל לילה נוסף שסגרנו מראש במלון ולרדת לבנגקוק.
בנגקוק- Banhkok
קודם כל ידעתם כי הפירוש של המילה קוואסן הידוע לכל זה אורז מקולף? כי סחרו כאן בעבר באורז... אז תחכימו ;). חוץ מזה, המרחק בין בבנגקוק וקוואסן של 2016 למה שנהיה מהם היום הוא אמאלה.
שרופהההה על העיר הזאת, תמיד אהבתי אותה והיא הכי מושלמת מבחינתי במדינות המזרח שהיינו בהן וכן אפילו יותר מסיאול!
ב2 לילות הראשונים סגרנו מלון מעולה בפרברי בנגקוק, ככה לטובת הקצב האיטי שלנו. קיבל את פנינו מלון מהמם ומפנק בטירוף. אממה, מסתבר... בבוקר בשעות העומס כשנסענו לבנגקוק- בכניסה אליה (ובתוכה), הזמן שלקח לנו להגיע שקלתי לבדוק טיסה בחזור 🤦♀️ נכון המלון מהמם באיזור רגוע וליד קניון ענק, אבל רחוווווווק.
האלגוריתם של אינסטגראם קלט שהגעתי לעיר ולא הפסיק להציף אותי בכל מיני המלצות בבנגקוק, אחד הבולטים היה רחוב ( talat noi street art) שכולו אומנות גרפיטי ובתי קפה מהממים. תכלס באמת קסום, צבעוני וייחודי. אממה, מסתבר שהאלוגריתם הבין שגם שאר התיירים פה וברוך השם כולנו נפגשנו ברחוב וחצי הזה. המון חברה צעירים מצטלמים ליד שלטי פרסומות על הקיר, וייב מאוד צעיר ותיירותי אבל יפה אז אפשר להקריב.
משם ברוח האומנות המשכנו ל- warehouse 30- איזור של האנגר ענק עם גלריות אומנות מודרנית ווינטג' כולל חנויות ובית קפה מקסים. האמת מלא דברים מיוחדים לראות, אומנם במחירים מופקעים בהגזמה כי במקום רק תיירים, אבל באמת מיוחד. באיזה שהוא שלב התיישבתי קצת לנוח ואני קולטת מולי תייר יפני מתקרב לקיר החיצוני של אחת הגלריות ומנסה להתעמק ולהבין את המרקמים האומנותיים של הקיר. רציתי להגיד לו- חיים, זה לא מיצג, זה קיר בטון נשמה שלי. אבל הוא היה כל כך בהתעמקות ששיחררתי, נתתי לבחור להתבטא עם עצמו.
אחרי שספגנו תרבות נסענו לצ'יינה טאון, איזור ענק של מלא דוכני רחוב וחנויות עם קישקושים. היות ואנחנו בחודש של החגיגות של השנה הסינית הכלללל נצבע באדום בלמפיונים ודרקונים ומה לא. האמת היה מהמם, רווי בשטויות, עומס, דוכנים ומאוד עלי אקספרס כזה 😉
אחרי יומיים במלון שבפרבר החלטנו להשתדרג וסגרנו מלון מפנק במרכז העיר. קמנו בבוקר, התארגנו וגילינו על חמינאי. הגיע נהג אובר לאסוף אותנו ובקדמת הרכב אני קולטת שמתנוסס לו מהמראה סמל ענק של משהו בערבית עם כל הנוצץ מסביב זהב ירוק כזה. אמרתי לממי שסותמים כל הנסיעה, לך תדע שייך לתא רדום משהו ובארץ התבקשנו להצניע, אז שששש. אממה, איך שיצאנו לדרך גיליתי ששכחתי את הנייד בחדר במלון, התפרצה עברית מפי כאילו לפני רגע לא הייתי על תקן מסתערבת. קיצר, תפעלנו את הנהג לחזור, הבאתי את הנייד, ובחזור השתדלתי להתמקד בנייד ולא בשלט החוצות של אללה שבקדמת האוטו. ממי הרגיע ואמר לי בלחש שלא לדאוג בטח בחור מפקיסטן או משהו... מאוד נרגעתי... 🤣🤣 אבל ממי היה ברוח שטות, רצה להדליק אותו ולשאול אותו מאיפה וחמדולילה. טוב שלא שאל אותו אם שמע על חמינאי על הבוקר. היה משעמם לו ביקר לי, השתמשתי בזכות הוטו הידוע לכל זוג, ממי הצניע ואני השתדלתי לשמור על השפיות. אפילו שקלתי לשנות לו כתובת הגעה... אני יודעת... תאים רדומים וזה...
שתדעו לכם, אנחנו עם מהמם ושרופה עלינו, אבל נשרטנו קשות, טירלול רציני. והנהג יאמר לזכותו היה על הכיפאק, חיי בתאילנד מה רע לו. האמת לא היזזנו לו בכלל, זה רק אני והפוסט טראומה הלאומית שלי. ושתדעו לכם ברגעי שפיות קלים, הרמתי את העיניים וראיתי שליד שלט החוצות הזהוב שלו הייתה בובה קטנה של דובון אכפת לי ורוד... בסוף בכלל תאילנדי...
הגענו למלון שהזמנו, אמאלה, מה אגיד לכם, כולי תקווה שהטיסה תצא בזמן ולא יהיו ביטולים אחרת נצטרך למשכן את הבית, אין מה לומר הממי פינק! עם ההגעה לדלפק הצ'ק אין הבאנו לפקידה בקבלה את הדרכונים. היא מחזיקה את הדרכונים אבל מסתבר שהקדמנו לה את הפרוטוקול הקליטה שלה. מסתכלת אלינו, מחייכת מחזיקה את הדרכונים ושואלת- אפשר לקבל את הדרכונים שלכם? ואז מחייכת ואומרת "הנה הדרכונים". מה נסגר חיים שלי? חשבתי עוברת אירוע מוחי 😉 יאללה איך בא לי שאלה יהיו השינויים הלא מתוכננים שלנו. אני ותומר בוהים בה והיא ממשיכה בדיקלומים עם אפס הקשבה למציאות של פה ועכשיו. יאללה, איפה כל עניין הבודהה ו-being??
בין לבין קיבלנו הודעה שהטיסה מבוטלת ואני בתאילנד... אין לתאר... מה אני אעשה? אולצתי, לא בחרתי בזה בשום צורה... אבל זה מה יש, אתעטף בתאילנד ויגון הפינוק עד שנוכל לחזור. אבל ברצינות רגע, זה לא כזה כיף כשהמדינה בחרבו דרבו, הילדים שם ואנחנו פה... למנגו ואננס אין אותו הטעם, אמיתי...
בימים האחרונים בעיקר שוטטנו, מד הצעדים שלנו כל שנייה שולח לתומר כוכביות, לפחות מישהו בהתרגשות כאן 😉 מתלבטים מה הלאה ובעיקר תוהים עד מתי ההלאה הזה שנקלענו אליו.
זהו, שמרו על עצמכם, הכי חשוב! בשורות טובות!
