אז קודם כל טסנו אליה נצח, באמת, 11 שעות הכי ישיר שהיה אבל הכי ארוך ומתיש אבר. 11 שעות באוויר, בישיבה עם רגליים מקופלות כשספוג לצוואר הזה לא באמת כרית וטיסה מסחרית זה לא ביזנס. אבל לא מקטרת, בסוף בסוף תאילנד מחכה!! והיא חיכתה חמודה שלי והתרגשה לקראתי בכניסה!
התרגשה לקראתי ולקראת מיליוני התיירים בביקורת הדרכונים בתור באורך הגלות😉 מסתבר שעוד הרבה תיירים באים להתפנק ולהעטף בה וזה הוכפל מיני מלא ממה שהיה זכור לי לפני העשור. אבל שטויות, בקטנה, אני בתאילנד וזה העיקר!
אני וממי רצינו לקצר תהליכים ולהיות ממש אבל ממש יעילים וסגרנו עם הנחיתה טיסת פנים לצ'אנג מאי. אם כבר יום של עינוי אז במקסימום. חיכינו לטיסת הפנים בתוך השדה של בנגקוק 4 שעות המתנה אחרי 11 שעות טיסה, וקינחנו בשעה וחצי של טיסה לצ'אנג מאי. בגדול סגרנו יממה באוויר ובהמתנה ונסיעות בין לבין. כבר בתור למטוס ניקרתי על הכתף של תומר ועם העלייה למטוס התעלפתי סופית והתעוררתי רק בנחיתה כי הטייס לא הפסיק לברבר בכריזה... איך הם מתים על זה יאללה... רק הם מבינים מה הם רוצים. אני תמיד מוודאה הבנה עם תומר, אני יודעת, חלילה יש משהו במטוס ולא נבין, אבל גם הוא כפרה אין לו מושג מה ההוא מברבר... בסוף אמר קאפונקה! הכי חשוב!!
קיצר, התעוררתי כחדשה, העמסתי את המוצ'ילה (כמעט) ודילגתי בקלילות (כמעט)... בכל זאת עבר עשור 😉 אה, כן, לקחנו מוצ'ילות... אמיץ מצדנו יש לומר ומלא תעוזה 🤦♀️🤦♀️ היה נראה לנו נוסטלגי ומזרח כזה... אז אל!!
צ'אנג מאי- Chiang Mai
קודם כל זאת לא צ'אנג מאי שהייתי בה וחוץ משרוואלי הפילים והסבונים המעוצבים אין זכר לצ'אנג מאי של אז. נכון, היא הייתה מתויירת למות גם אז... אבל היום היא עמוסה בטירוף בתיירים מערביים וסיניים. בנוסף התווספו בה מלא שווקים, באמת ממש מלא עם אותן הבאסטות של הפילים והמקראמה ומליין פינות מאורגנות של אוכל רחוב וזמרי ליווי ברקע. האמת צ'אנג מאי הפכה להיות חממה נפלאה לתיירות. אבל, אני דמיינתי את צ"אנג מאי של 2016 וצביטה קלה הייתה בליבי... צ'אנג מאי גדלה, התרחבה, התייררה (ממילה תיירות) בעוצמות גרנדיוזיות ועל אף שמחתי עבור העם התאילנדי על הפרנסה וזה, צ'אנג מאי כבר פחות my בלב, אבל מכבדת את ההשתנות כי בואו גם אני כבר לא אותה אחת (אז חרשתי אותה לרוחבה ואורכה ברגל והיום ברוך השם כל 100 מטר טוקטוק 🤣🤣).
אחרי יומיים בצ'אנג מאי מיצינו, מה מיצינו, כבר בבסטה ה3 עם אותם הפילים ותיקי פראדה מיציתי. שוטטנו בגוגל מפות ומצאנו את היעד הבא שלנו- לאמפאנג (lampang).
בבוקר למחרת אחרי 4 שעות שינה (ותודה לג'ט לג) התארגנו ליציאה. ממי ניסה למצוא לנו מונית מפנקת ישירות ליעד אבל פחות צלח לנו. אז עם כבר מוצ'ילות, כמו הילדים אחרי הצבא העמסנו את המוצ'ילות על הגב והלכנו לתחנת אוטובוס לקחת אוטובוס ללאמפאנג. האמת הכל זרם פלאים, האוטובוס היה חביב תאילנדי של שנות ה-80.
הנסיעה ארכה שעתיים בקליל במהלכה השלמנו את שעות השינה שלנו. כי אומנם אוטובוס של שנות ה80, אבל אוטובוס של שנות ה80 בתאילנד ואין מה לעשות הפינוק זה ב- dna התרבותי, חילקו לנו שתייה קרה והכיסא נשכב אחורה יותר ממה שהיה לי בטיסת אל על לכאן.
לאמפונג- Lampong
הגענו לעיירה שכוחת אל ברמה שאין בה seven-eleven ופה הבנתי נשמות שהמותג התאילנדי של seven-eleven שמור רק למקומות מתויירים והוא לא באמת תאילנדי במהותו. אז דינג דונג של החנות לא היה פה, גם התקררות במזגן היה מאתגר למצוא. בחוץ 35 מעלות חום ואנחנו כמו תיירים מתלהבים יצאנו להכיר את העיר כאילו לא גדלנו על "חכם בשמש". התאדנו מהחום אבל כל כך התלהבנו, העיירה כזאת מתוקה, תאילנד של פעם כזה עם בתי עץ ומלא קקטוסים בכניסה ומלא תאילנדים חייכנים ונעימים, אז יאללה קצת אדים יוצאים מהגוף קטן עלינו :)) בתכלס אין לכם מה לחפש פה, אין פה אטרקציות חוץ מכמה פאגודות וגם הן לא כזה אטרקציה, אבל אנחנו חיפשנו אותנטיות ובהחלט מצאנו.
בערב גילינו שיש בעיר חגיגות ראש השנה הסיני, פסטיבל מקומי. נסענו לפסטיבל וזה באמת היה מטורף, מיליון איש בחוץ, אינסוף דוכני אוכל וקישקושים, אפס אנגלית ברחוב ומלא אנשים מחופשים ולבושים באדום לכבוד החג. האמת היה מושלם. מסתבר שהתאילנדים ממש חוגגים את ראש השנה הסיני עם התחפושות של הדרקונים שרוקדים, מופעי רחוב, מלא התרגשות באוויר ולפינלה פינקו בזיקוקים.
קטע נוסף שייחודי לעיר הזאת זה כירכרות עם סוסים נוסח אירופה. מה קשור? וואלה עד עכשיו אני בתעלומה עם הדבר הזה אבל ברחבי העיר סבים חמודים עם כובעי קאובוי מסיעים אנשים ממקום למקום בכרכרה עם סוס. סוריאליסטי משהו המראה הזה, אבל למען האמת כל העיר הזאת היא עם וייב משונה וייטנאמי-סיני-פריזאי כזה. אם הייתי קצת פחות עצלה יש מצב שהייתי קוראת קצת על ההשפעות של ההיסטוריה כאן, אבל אני עצלה, אני בתאילנד מותר לי 😉
פראה- Praia
בדרך לפראה שארכה שעתיים נסענו בואן מקומי. מסתבר שהואן עבר בין כל הכפרים, אסף אנשים עם מלא ציוד ואוכל, הנהג של הואן עבר דרך הבית והוריד את המשפחה שלו ובגדול ואן שכונה 😉. אבל הנהג היה כזה חמוד פלוס פלוס שזרמנו עם הנסיעה הלא שגרתית הזאת לגמרייי.
העיירה עצמה חמודה וזהו, ברשת קראתי עליה מלא המלצות אבל זה רק ממחיש לי איך הריגושים של כל אחד הם שונים לחלוטין. יש לומר שהעיר לא פגשה את הריגושים שלי אבל הייתה מאוד אותנטית. ושתדעו שהאותנטיות התאילנדית רחוקה שנות אור מהפינוקים המתויירים.
ברשת כתוב על בתי העץ של העיר ואווירה פסטוראלית. וואלה שה' יעזור לי מה דמיינתי ואיפה הפלגתי... אני בדמיוני ברומנטיות עם ממי ברחובות צרים ושלווים של תאילנד, ובפועל חום ולחות, מלא חנויות סיטונאות של שמיכות וכפכפים, בין לבין מקומות ישיבה של אוכל עם ריח של דיונונים מטוגנים באוויר. בהיתי במאורע, פתאום האותנטיות כבר פחות בא לי עליה, והעניין התיירותי נראה לא כזה נורא.
כדי להתנחם מהנפילה החלטנו לעשות מסאז'. אני אישית פחות מתחברת לז'אנר, כן מודעת לזה שאני במיעוט, אבל לאור המצב העגום של העיר ששברתי בה את הרגליים בציפייה בכל זאת לגלות את בתי העץ (ראינו אותם, ראינו 🤦♀️), קיצר החלטתי להתפרע ולצאת מעצמי והלכתי על פוט מסאז'. נפלתי על בחורה סופר מקצועית, כל שריר תפוס שהיא מרגישה מסתכלת עלי בחמלה "הלכת הרבה?". אל תשאלי אפילו כמה! חיפשתי ת'בתי עץ הרומנטים בכל העיר!! 🥹🥹 בחיי רק בשבילה היה שווה להגיע למקום המיותר הזה.
בדרך חזרה למלון שאלתי את ממי האם הוא נהנה מהאותנטיות והפשטות שגררתי אותנו אליה כי לי אישית פחות מרגש השיעמום וריח הדיונונים השרופים. שתדעו אפילו מצפון עלה לי כי הוא כזה חמוד, זורם עם כל השטויות שלי, מגיע לו איים, חוף, מסאז' כל 2 מטר ופירות חתוכים. ואז הוא אמר לי שהוא ממש נהנה, ותכלס הרגע הכי כיפי שחווה עד עכשיו היה המסאז' חחחחח וזהו, צחקתי ואז בכיתי חחחחח
פיטסנולוק- Phitsanulok
בבוקר למחרת החלטנו ללכת לעיר גדולה, מיצינו את הקטן והפשוט וכירטסנו כרטיסים לאוטובוס לפיטסנולוק. מדובר בעיר גדולה, יש בה קניון, מקסימום תמיד אפשר לברוח למיזוג והחנויות המודרניות, אין מה לעשות יש רגעים שאין כמו שופינג טוב לנשמה.
האוטובוס תוכנן לצאת ב9:45 וברוך השם ב10:30 הגיע. התאילנדים מסתבר קצת פחות בקטנות של הדיוקים והזמנים :). הגיע אוטובוס, שכה יהיה לי טוב הנהג יצא והחזיק את הדלת של האוטובוס כדי שהנוסעים יוכלו לרדת. אם האוטובוס המפנק הקודם היה משנות ה80, אז ככל שמתערבבים בתוך תאילנד האמיתית ככה גם האוטובוסים יורדים בשנים ובפינוקים, ומצאנו את עצמנו על אוטובוס משנות ה70. אבל רציתי אותנטיות אז סתמתי...
הזמנו מראש מלון הכי מפנק בעיר, באמת הכי מפנק. קודם כל התחיל לי לחזור הצבע ללחיים ולחיים בכלל. אחרי כל האותנטיות והפשטות שכבודה במקומה מונח, יש פתאום מלא נקי-נקי ועכשוי, כלומר מהמאה הנוכחית ולא הקודמת.
שנית מלא שכל היה לי ברגעי ייאוש ללכת לעיר גדולה! המלון היה על הטיילת, על הטיילת היה שוק לילה וחגיגות השנה הסינית. בצהריים שופינג בקניון ממוזג והכל בבאטים ובערב שווקי לילה וטיולים על הטיילת עם זיקוקים ברקע. הברקה העיר הזאת הברקה!
אין בה כמעט תיירים מערביים, מלא תיירים מקומיים כי מסתבר שמדובר באחת הערים הקדושות לתאילנדים עם פסל בודהה ממש קדוש. והפסל יושב על הטיילת של הנהר, לא סתם הנהר הזכיר לנו את הגאנגס 😜 (נהר קדוש להודים שיש עליו מלא פסלים). לא להאמין אבל לאור המאורע הלכנו לראות את הפסל ואת הפאגודה. אציין רק שהמלון היה 5 מטר מהפסל והפאגודות המפוארות, אז זה דיי מתבקש, גם לנו יש גבול לזריקה וחוסר עניין.
האמת, היה ממש מרתק להסתובב שם, מטורף שהדבר הזה עומד שם כבר מאות שנים (גם קראתי קצת בכל זאת חזרו לי כוחות חיים חחחח) קיצר היה באמת מהמם על גבול המפתיע.
עם כל הטוב הזה שבא אלינו, החלטנו עם ממי שמפה רק עולים. אותנטיות הכל טוב ויפה אבל פינוק וקלאס זאת לא מילה גסה. ובאווירה אופטימית מלאת ריגושים סגרנו ריזורט מהמם בהרים, בנוף מטורף, חדר עם בריכה פרטית על הצוק. סגרנו ובכיתי מאושר. נכון תאילנד אותנטית וזה... אבל יש בה גם צד מפנק, אז למה סגפנות מיותרת??? קיצר... ריזורט... 🥹🥹
משאירה אותכם עם האופטימיות, השפע והריזורט. ימים טובים באים עלינו אמן!!
אם יהיה לי משעשע או לחלופין אסבול חחחח יש מצב יהיה המשך תאילנד 2026 ב.
עד אז, בשורות טובות ❤️❤️
