לגיואנג'ו יצאנו ברכבת אקספרס שטסה ברמת מטוס, אז אם עד עכשיו הרגיש לי כאן לעתים תחושה של העתיד אז ברכבת הזאת טסתי לעתיד. הגענו לעיר בשיגור של קפסולה תוך חצי שעה כאשר בפועל היא נמצאת במרחק של כ-3.5 שעות נסיעה. מ ט ו ר ף!
עם ההגעה התמקמנו במלון ויצאנו ללמוד את העיר. קודם כל העיר מקסימה, מלאה במבנים היסטורים, שכונות עתיקות ומיליון קברי מלכים... זה הקונצפט של העיר- וזאת הסיבה שהגענו אליה- לחוות את התרבות ההיסטורית של המקום.
בצהריים התיישבנו לארוחה באחת המסעדות המקומיות, כבר ציינתי שהאוכל פה פשוט מעולה. אז אני ותומר החלטנו לנסות נודלס חדש והזמנו איזו מנה שנראתה לנו סבבה בתמונה ומורעבים בטירוף ציפינו לבואה... מפה לשם, הגיעה המנה שלנו עם ברד בתוכה... כן קרח גרוס... לא בא לנו טוב בכלל הקרח הזה אבל אמרנו שניפתח לטעמים חדשים. טעמתי את המנה בחשדנות וכצפוי הנודלס היה קר ובנוסף חריף בטירוף, אבל החלטתי להתעלם מהחריפות והכפור ולקחתי עוד 2-3 ביסים בתקווה לגלות את הטעם הנסתר במנה ההזויה הזאת ואז... הרגשתי שחטפתי כוויה בתוך הפה שלי ובגדול נצרבה לי כל מערכת העיכול. רמות המצוקה שנכנסתי לתוכם רק תומר ונשמתי יודעים, רוקנתי בקבוק מים ואמרתי לממי שממש ממש קשה לי ואני אבודה ושורף לי ממש ואני לא יודעת מה לעשות... ובנוסף לכל אלו גוועעתי מרעבבבב. גם הממי לא היה במצב טוב יותר, רק הבטנו אחד לשנייה בעיניים והחלפנו רגשות משותפים של מצוקה ותחושת רעב... זריז הזמנתי לנו כיסונים כמנה חלופית- זה תמיד מוצלח, חם ומנחם... ואחרי שרוקנתי את כל המים ברדיוס שלי, הגיעו סוף סוף הכיסונים! בהתלהבות והיסטריה להעלים את השריפה בוושט אכלתי 2 במכה ולתדהמתי אני מגלה שגם אלו מפוצצים בפלפל חריף!! כן... זה כואב כמו שזה נשמע... האל יודע איך שרדתי את המאורע, אי אפשר היה לדבר איתי בחצי שעה שאחרי האוכל כי פשוט ירקתי אש בכל הבהרה... חחח...
המשך היום העברנו בשיטוטים בעיר, הסתובבויות בין הרחובות והסמטאות השונות.
באמצע ההסתובבויות ממי קיבל מייל מהמנזר שאנחנו מתוכננים להגיע אליו... במייל הם מכינים אותנו לצפוי וכמה כללים לגבי ההתנהלות... בין האלה שתפסו לי את העין- הלינה היא בחדר משותף עם בני אותו המין, התנאים הם מאוד פשוטים וישנים על שמיכת פוטון על הרצפה...
מהרגע הזה אני אומנם משוטטת בעיר אבל הראש שלי בסגפנות שמחכה לי ביומיים הקרובים. אמרתי לממי שאין מצב שאני אשן בחדר משותף, זורמת, אבל כפרהההה עברתי את גיל המעונות ואני חייבת מרחב לבד שבו אוכל להתעטף ברחמים עצמיים בנחת חחחח
שתדעו, מהלחץ לא נרדמתי לילה לפני, כל כולי הייתי בכאבי הגוף הצפויים לי ובהשקמה ב-5 בבוקר כדי לראות את הנזירים עושים 108 קידות לבודהה... אין לתאר איזו הקרבה אני עושה ואין לתאר שממי שלי אשכרה מתרגש לקראת זה.
עכשיו... ניחא המייל המטריד... ניחא המעונות... הבחור בקבלה של המלון שלנו שמע שאנחנו נוסעים למנזר, התחיל לצחוק ואמר-
Many guests complain that it is uncomfortable because you sleep on the floor, you know- .
.back hurts
וזהו... בגדול לא הייתי צריכה הרבה... נראה לי הממי התחיל להתעורר לסגפנות שמחכה לנו ואצלי התחילו זרמים קלים של חרדה בגוף...
Golgulsa Temple stay
ביום למחרת התארגנו, שתינו קפה ומרוצים נסענו למנזר.
ירדנו בתחנת האוטובוס שהכי קרובה למנזר ומשם הליכה ברגל 20-30 דק עד המנזר... סחבתי את עצמי ואת המזוודה במעלה ההר ותוך כדי קיוויתי שבודהה לא יכול לשמוע מחשבות כי לא טוב בכלל מה שהלך לי בראש באותם הרגעים.
הגענו למנזר שנמצא בתוך היער, האמת המקום מהמם מהמם מהמם. הבחורה בקבלה נתנה לכל אחד מאיתנו בגדים להחלפה (מדים של המקום) וסדין ואמרה לנו שאני והממי שלי בחדר ביחד... אולי בכל זאת הבודהה שומע מחשבות והחליט לפצות על ההליכה מהגיהנום עד לפה.
הגענו לחדר... חדרון... שיש בו בעיקר הרבה רצפה וריק... כן... הריק והרצפה תפסו לי את העין כי קלטתי שזאת גם המיטה שלי הלילה... אבל הנוף מהחדרון הזה מטריף והכל ככ רגוע מסביב שבשנייה התעלמתי מהרצפה והריק הזה או שפשוט כאדם עם מנגנוני הגנה תקינים הדחקתי את המאורע.
בשלב הראשון הלכנו לראות מופע של אומנות לחימה, כי זה הסיפור של המנזר והמופע היה באיזה מבנה שנמצא בקצה של המנזר אי שם בקצה ההר... בעלייה לשם הבנתי שההגעה לפה היה רק פרומו וטחינת העליות פה זה כנראה חלק מהמדיטציות וויסות עצמי...
כשראיתי את המופע (המרשים יש לומר) עשיתי 1+1 והבנתי שהאימון שמתוכנן בלו"ז לאחר מכן הוא האימון של הבעיטות והקפיצות שיש במופע... אמרתי לממי שגדול עלי הקרב מגע הזה ובהפסקה בין המעברים עשיתי "ויברח" לחדר והתפנקתי לי בכיף על... רצפת החדר... באותם הרגעים שהכל היה שטוח וקשה חשבתי על הממי שלי ועל הלילה שמצפה לנו... יש לומר התעוררו בתוכי הומור ובכי בו זמנית.. ;)
העברתי את הזמן עם עצמי ברוגע ושלווה, קראתי ספר ובעיקר נהניתי מהשקט מסביב. האמת... עד כה בדרום קוריאה לא יצא לנו להיות בכפר, לא ממש הצלחנו למצוא משהו ופנינת השקט והטבע הזה מילאה לנו את הצורך...
לקראת השעה 17:30 ראיתי בתוכנייה שיש 108 קידות לבודהה, אמרתי לעצמי שמגניב לי לראות את הנזירים קדים, התארגנתי והצטרפתי לקבוצה. הגעתי כמה דקות לפני שהסתיים הקרב מגע הזה ואני קולטת את ממי שלי- תופס את הגב ומתמתח כל שנייה ובגדול הוא נראה כואב... הלב יצא לי אליו, מנזר הוא רצה, כפרה עליו... :))
בטיימינג מושלם הסתיים האימון, ממי שלי התחיל להתאושש ואני נכנסתי לתוך האולם הזה כדי לראות את 108 קידות של הנזירים... אממה... מסתבר שלא הנזירים הם אלה שקדים אלא אנחנו... 108 פעמים. לטובת יישור הקו- קידה משמע עמידה, קידה קלה עם הגוף, ירידה לריצפה, השטחות וקימה חזרה- כלללל זה נחשב 1... ויש 108 כאלה!! הנזירה הראשית ישבה על המזרן, לא עשתה רבע קידה והכתיבה לנו קצב כאילו אנחנו פרחי נזירות. אחרי איזה 20 קידות כאלה של השטתחות התחלתי להתנשף ובאמצע ההשטחות ה-21 נתפס לי הארבע ראשי ברגל הימין וכל העסק הזה נהיה מורכב יותר. הסתכלתי על תומר, והוא נשמה שלי אחרי שעה וחצי של אומנות לחימה משתטח בקצב של 1 ל5 (כל 5 השתטחויות של האחרים הוא קד) משמע עבר למוד זריקה. כל התיירים מסביב חבר'ה צעירים, משטתחים ברבאק לפי הקצב שמכתיבה והנזירה ורק אני והממי שלי בקצב משלנו- עוצרים, נאנחים, מתמתחים, ואז הוא מסתכל עלי עם אפס אוויר בריאות ושואל אותי "כמה עוד נשאר?" ..... לא... בכיייייי... אי אפשר לצחוק במעמד הזה אבל אני לא נושמתתת... ורק התמונה של שנינו מותשים למוות אחרי 20 השתטחויות כשלפנינו עוד 90 גמרהההה אותי.... אני עברתי לקצב של 1 ל-8 ממי הגדיל את הפער אף יותר וככה סיימנו את הסיוט הזה... טוב שעזבתי את פינת החמד השקטה שלי ובאתי לראות את הנזירים קדים חחחחחח מיותר לציין שאחרי שניגמרו הקידות לא הצלחתי ללכת, במכה נתפסו לי כל השרירים ורק עברה לי מחשבה אחת בראש "להחזיק מעמד עוד 18 שעות" 💪💪
אחרי ארוחת ערב מסודרת חזרנו לחדר וממי התלהב לארגן לנו את מיטת הקינג סייז על הריצפה. פרס את שמיכות הפוטון אחת על השנייה, עליהן את השמיכות שלנו ואמר לי לא לדאוג שנישן כמו מלכים. פירגנתי לו על הארגון וההתלהבות אך עם אפס אמונה בלב כי ידעתי שמיכת פוטון זה לא קינג סייז... ;)
הרגשתי שהרצפה חמה קצת ואמרתי לתומר שנראה לי שמחממים פה בחימום ריצפתי ועברה לי המחשבה שאנחנו מאוד קרוב לרצפה והשילוב עם החימום הזה לא יהיה מוצלח... אבל... גם אותה הדחקתי... כמה בן אדם יכול להכיל ביממה אחת??
ואכן, הגיע הערב, הכל החשיך מסביב- נרדמתי ב-19:00... ואי שם ב22:30 מבושלת למחצה מרצפת החימום הזאת התעוררתי ולא הצלחתי עוד להירדם... ממי שלי, כל שנייה מהחום קילף עוד שכבה מעליו, התהפך ולא הצליח להירדם... הכל קשה ומכאיב... נזכרתי בבחור מהמלון שצחק ואמר- "יוּ נוֹב, יוּ סְלִיפּ אוֹן ט'ה פְלוֹר, בֵּק הרטס"... רציתי לשתף אותו שלא רק "בק הרטס", גם ברכיים... גם הצוואר... גם העצמות... ובכלל "הכל הרטס"... ;))
בבוקר למחרת בשעה 5 נשמע במגפון קול של נזיר בודהיסטי תוך שהוא נושא תפילה מונוטונית ונותן בנקישות על עץ או כמו שהממי הגדיר את זה מדוייק- המואזין הבודהיסטי חחחחחח... ישנתי לי ודילגתי בשינתי על הקידות, התפילות הבודהיסטיות, ארוחת הבוקר (בשעה 6) ותרגילי הלוחמה המדיטטיבית... וכהתעוררתי והגעתי לראות תפילה של נזירה בודהיסטית, ממי שיתף אותי בכל מה שפיספסתי ולא הייתה מאושרת ממני על כך ;))
סיימנו את החוויה הנזירית בשיחת תה עם הנזירה וארוחת צהריים מפנקת.
לצד ההומור והשרירים הכואבים זו הייתה חוויה מהממת, שלווה וקצת ניתוק מהעירוניות שהיינו בה בשבועיים האחרונים. ממי עף על זה ורצה להישאר עוד... כן... אבל לא נשארנו :))
זהו, מפה לכמה ימים לסיאול והביתה!
