יום שני, 2 במרץ 2026

תאילנד (חלק 2) 2026

כן, יש גם ההמשך לפלאי תאילנד, לא עומדת בזה :)

קאו קו- Khao Kho
את הנסיעה לקאו קו החלטנו לעשות עם נהג פרטי, מסתבר שכדי להגיע לקאו קו אין בכלל אוטובוס אלא ואן מקומי, אז פחות היה בא לנו תרנגולות בואן, בכל זאת עלינו רמה 😉. נכון ש"קאו קו" נשמע עוד מקום שכוח אל אבל לא, זה אחד המקומות (!) וגם מחכה לנו ריזורט אמאלהה. 

הנהגת החמודה ששכרנו את שירותיה לקחה אותנו בהתחלה למקדש באיזור, מדובר במקדש ממש ייחודי אז אמרתי לממי שאם אנחנו כבר כאן וזה לא עוד פאגודה, בוא נספוג תרבות אחרת. 

מסתבר שקאו קו זה איזור בתוך ההרים ונוף מטורף. איך שהגענו למקדש התחיל לרדת גשם. כדי להיכנס לרחבה של המקדש והמקדש עצמו צריך לחלוץ נעליים. הרחבה בחוץ, יש גשם כן? וודאנו הבנה ובעיקר את הבקשה הלא מותאמת ללכת יחפים בגשם, אבל הם ממש התעקשו שנחלוץ את הנעליים ומה שיפה בזה שכל העובדים, המנקים וגם אלה שממש התעקשו הם עצמם עם הנעליים. חייבת לומר שהייתי בדילמה קשה, מצד אחד איכס מה עכשיו ללכת בשלוליות יחפה?? ומצד שני כבר הגענו לפה... לא מאמינה על עצמי אבל החלטתי לזרום עם השטות הזאת ונכנסנו לרחבה בגשם בתוך השלוליות יחפים. כל שנייה החלקתי מהשלוליות על השיש תוך כדי שאני מתפללת לאלוקינו במקדש התאילנדי/הודי הזה שישמור עלי שלמה ובריאה בגליצ'ות המיותרת האלה, מחילה כי חטאתי פסלים וזה. מה אומר לכם, חמוד המקום בסגנון הודי מלא צבעוניות וגם הבודהה שאותו באנו לראות מכוסה בפיגומים. 

היינו שם בלחץ 10 דקות, ואחרי המקדש ביקשנו מהנהגת לקחת אותנו לאיזה מרכזון קטן שהיה בו קפה ו-seven eleven, ושיחררנו אותה עם אמונה בלב שנמצא מונית לריזורט. אממה מסתבר שמדובר באמת במקום שכוח אל, אין bult, אין מקסים (אפליקציית מוניות מקומית) אפילו ואן אין שיפזר בצמתים. ממי ניסה לתקשר עם הבחורה בקבלה של הריזורט שתשלח לנו נהג לאיסוף ואני הגדלתי ראש ופניתי לאחת המוכרות של הפירות ושאלתי אם יש מונית באיזור. קיצר מפה לשם, המוכרת של הפירות ארגנה לנו נהג מקומי ובמקביל הבחורה של הריזורט שלחה נהג. היה בילבול קל וחשבנו שמדובר באותו הנהג ועלינו איתו להסעה למלון. פתאום, באמצע הנסיעה הבחורה של הקבלה מודיעה לנו שזה לא הנהג שנרד מהאוטו והיא דואגת לבטחוננו. זה כל מה שהייתי צריכה כדי להיכנס לפרנויה. ממי צחק ואני לא נושמת מהלחץ כי זה רכב שנכנסי אליו דרך הדלת של הנהג שאפילו אם ארצה לקפוץ בנסיעה אין לי איך. הנהג לא מדבר אנגלית ורק נוסע ונוסע באמוק, ממי רואה שהוא סוטה מהכביש של גוגל מפות ואני לא הייתי רחוקה מלהתחיל לצרוח בתוך הרכב מרוב ההיסטריה... אה... שכחתי לציין פרט שולי שהנהג זה סבא בן 80. חחחחחח. רק המחשבה שמדובר באדם מבוגר קצת ניחמה אותי ועזרה לי לשלוט על עצמי, כי לאן יחטוף אותנו??? מאיפה יש לו כוח??? והוא גם היה נראה ממש חמוד, יצר לי סתירה פנימית בין החמידות שלו לתחושת הפרנויה ממנו. 
קיצר, הביא אותנו הנהג לריזורט, בגלל שלא דיבר אנגלית התחיל לכתוב לנו בתאילנדית על הדף ושתומר יתרגם את הכתוב עם גוגל טרנסלייט, כלום לא הבנו. בסוף גם לא היה מוכן לקחת כסף על הנסיעה. לא רק שלא חטף גם עשה את זה מטוב ליבו. כמעט חנקתי את הפקידה על הפרנויה שהכניסה אותי ואיזה מצפון עלה לי על הסבא החמוד ותרחישי המילוט שהיו לי בראש בנסיעה הזאת. מחילה סבא, מחילה! בושה לי...

קיצר, הריזורט... כל מה שאתאר רק יקטין מהפלא הזה שהתפנקנו בו 3 ימים ולא יצאנו ממנו לשום מקום. לריזורט מסעדה עם אוכל מושלם, בריכה צמודה לחדר, נוף פנורמי מטריף, באמת שאין פינוקים כאלה.  
אוטאי תאני- Uthai Thani
אחרי 3 ימים שהתאפיינו בעצלות קיצונית וכיפית החלטנו לנוע הלאה. 
מצאתי עיירה חמודה שיושבת על הנהר ונקראת אוטאי תאני. חייבת לומר שקצת פחדתי, אמיתי, פחדתי שניפול שוב בשיעמום וריח דיונונים ולא בא לי... היה לי טוב בריזורט ופתאום כל דבר אחר הרגיש כמו נפילה. אפילו קראתי עם ממי כתבה על העיירה, ככה בשביל לפזר אחריות אם ניפול באותנטיות יתרה. 
לקחנו נהג פרטי ותוך 3 שעות הגענו למקום. 
קודם כל סגרנו מלון שמסתבר שהיה בעבר בית ספר והסבו אותו למלון מהמפנקים תוך שמירה על האותנטיות והייחודיות שאיפיינה את בית הספר. הייתה תחושה שאנחנו מתהלכים בחתיכת היסטוריה בתוך המלון. האמת מהמם וממש התרגשתי, העיצוב ירד עד לרמת הפרטים הקטנים ביותר של קופסת אוכל של תלמידים, מסתבר שהמלון זכה בכמה וכמה פרסי עיצוב למיניהם. 

אחרי זה יצאנו לטייל בעיירה שהיא ממש מתוקה, יושבת על שפת הנהר שעליו יש המון בתים צפים של אנשים שזה הבית שלהם. מסתבר שזה המקום האחרון בתאילנד שעדיין חיים בו על בתים צפים וזה בעיקר הייחודיות של העיירה הזאת.  האמת, המקום הפתיע לטובה ובעיקר הרגיע אותי שלא נפלנו והגענו ליופי של עיירה.

אממה, אחרי שעה של הסתובבויות ושיטוטים, חרשנו את המקום ודי מיצינו אותה. אפילו הלכנו לבית קפה על המים בשביל הריגוש והתנסות.  
אז החלטנו לבטל לילה נוסף שסגרנו מראש במלון ולרדת לבנגקוק.

בנגקוק- Banhkok
קודם כל ידעתם כי הפירוש של המילה קוואסן הידוע לכל זה אורז מקולף? כי סחרו כאן בעבר באורז... אז תחכימו ;). חוץ מזה, המרחק בין בבנגקוק וקוואסן של 2016 למה שנהיה מהם היום הוא אמאלה.
שרופהההה על העיר הזאת, תמיד אהבתי אותה והיא הכי מושלמת מבחינתי במדינות המזרח שהיינו בהן וכן אפילו יותר מסיאול! 

ב2 לילות הראשונים סגרנו מלון מעולה בפרברי בנגקוק, ככה לטובת הקצב האיטי שלנו. קיבל את פנינו מלון מהמם ומפנק בטירוף. אממה, מסתבר... בבוקר בשעות העומס כשנסענו לבנגקוק- בכניסה אליה (ובתוכה), הזמן שלקח לנו להגיע שקלתי לבדוק טיסה בחזור 🤦‍♀️ נכון המלון מהמם באיזור רגוע וליד קניון ענק, אבל רחוווווווק. 

האלגוריתם של אינסטגראם קלט שהגעתי לעיר ולא הפסיק להציף אותי בכל מיני המלצות בבנגקוק, אחד הבולטים היה רחוב ( talat noi street art) שכולו אומנות גרפיטי ובתי קפה מהממים. תכלס באמת קסום, צבעוני וייחודי. אממה, מסתבר שהאלוגריתם הבין שגם שאר התיירים פה וברוך השם כולנו נפגשנו ברחוב וחצי הזה. המון חברה צעירים מצטלמים ליד שלטי פרסומות על הקיר, וייב מאוד צעיר ותיירותי אבל יפה אז אפשר להקריב. 


משם ברוח האומנות המשכנו ל- warehouse 30- איזור של האנגר ענק עם גלריות אומנות מודרנית ווינטג' כולל חנויות ובית קפה מקסים. האמת מלא דברים מיוחדים לראות, אומנם במחירים מופקעים בהגזמה כי במקום רק תיירים, אבל באמת מיוחד. באיזה שהוא שלב התיישבתי קצת לנוח ואני קולטת מולי תייר יפני מתקרב לקיר החיצוני של אחת הגלריות ומנסה להתעמק ולהבין את המרקמים האומנותיים של הקיר. רציתי להגיד לו- חיים, זה לא מיצג, זה קיר בטון נשמה שלי. אבל הוא היה כל כך בהתעמקות ששיחררתי, נתתי לבחור להתבטא עם עצמו.   

אחרי שספגנו תרבות נסענו לצ'יינה טאון, איזור ענק של מלא דוכני רחוב וחנויות עם קישקושים. היות ואנחנו בחודש של החגיגות של השנה הסינית הכלללל נצבע באדום בלמפיונים ודרקונים ומה לא. האמת היה מהמם, רווי בשטויות, עומס, דוכנים ומאוד עלי אקספרס כזה 😉

אחרי יומיים במלון שבפרבר החלטנו להשתדרג וסגרנו מלון מפנק במרכז העיר. קמנו בבוקר, התארגנו וגילינו על חמינאי. הגיע נהג אובר לאסוף אותנו ובקדמת הרכב אני קולטת שמתנוסס לו מהמראה סמל ענק של משהו בערבית עם כל הנוצץ מסביב זהב ירוק כזה. אמרתי לממי שסותמים כל הנסיעה, לך תדע שייך לתא רדום משהו ובארץ התבקשנו להצניע, אז שששש. אממה, איך שיצאנו לדרך גיליתי ששכחתי את הנייד בחדר במלון, התפרצה עברית מפי כאילו לפני רגע לא הייתי על תקן מסתערבת. קיצר, תפעלנו את הנהג לחזור, הבאתי את הנייד, ובחזור השתדלתי להתמקד בנייד ולא בשלט החוצות של אללה שבקדמת האוטו. ממי הרגיע ואמר לי בלחש שלא לדאוג בטח בחור מפקיסטן או משהו... מאוד נרגעתי... 🤣🤣 אבל ממי היה ברוח שטות, רצה להדליק אותו ולשאול אותו מאיפה וחמדולילה. טוב שלא שאל אותו אם שמע על חמינאי על הבוקר. היה משעמם לו ביקר לי, השתמשתי בזכות הוטו הידוע לכל זוג, ממי הצניע ואני השתדלתי לשמור על השפיות. אפילו שקלתי לשנות לו כתובת הגעה... אני יודעת... תאים רדומים וזה... 
שתדעו לכם, אנחנו עם מהמם ושרופה עלינו, אבל נשרטנו קשות, טירלול רציני. והנהג יאמר לזכותו היה על הכיפאק, חיי בתאילנד מה רע לו. האמת לא היזזנו לו בכלל, זה רק אני והפוסט טראומה הלאומית שלי. ושתדעו לכם ברגעי שפיות קלים, הרמתי את העיניים וראיתי שליד שלט החוצות הזהוב שלו הייתה בובה קטנה של דובון אכפת לי ורוד... בסוף בכלל תאילנדי... 

הגענו למלון שהזמנו, אמאלה, מה אגיד לכם,  כולי תקווה שהטיסה תצא בזמן ולא יהיו ביטולים אחרת נצטרך למשכן את הבית, אין מה לומר הממי פינק! עם ההגעה לדלפק הצ'ק אין הבאנו לפקידה בקבלה את הדרכונים. היא מחזיקה את הדרכונים אבל מסתבר שהקדמנו לה את הפרוטוקול הקליטה שלה. מסתכלת אלינו, מחייכת מחזיקה את הדרכונים ושואלת- אפשר לקבל את הדרכונים שלכם? ואז מחייכת ואומרת "הנה הדרכונים". מה נסגר חיים שלי? חשבתי עוברת אירוע מוחי 😉 יאללה איך בא לי שאלה יהיו השינויים הלא מתוכננים שלנו. אני ותומר בוהים בה והיא ממשיכה בדיקלומים עם אפס הקשבה למציאות של פה ועכשיו. יאללה, איפה כל עניין הבודהה ו-being??

בין לבין קיבלנו הודעה שהטיסה מבוטלת  ואני בתאילנד... אין לתאר... מה אני אעשה? אולצתי, לא בחרתי בזה בשום צורה... אבל זה מה יש, אתעטף בתאילנד ויגון הפינוק עד שנוכל לחזור. אבל ברצינות רגע, זה לא כזה כיף כשהמדינה בחרבו דרבו, הילדים שם ואנחנו פה... למנגו ואננס אין אותו הטעם, אמיתי...

בימים האחרונים בעיקר שוטטנו, מד הצעדים שלנו כל שנייה שולח לתומר כוכביות, לפחות מישהו בהתרגשות כאן 😉 מתלבטים מה הלאה ובעיקר תוהים עד מתי ההלאה הזה שנקלענו אליו. 
זהו, שמרו על עצמכם, הכי חשוב! בשורות טובות!





יום ראשון, 22 בפברואר 2026

תאילנד (חלק 1) 2026

אחרי עשור החלטנו שהגיע הרגע לחזור לתאילנד. אז בימים ההם תאילנד פינקה, תאילנד עטפה, תאילנד אהבה אותנו אמיתי. שמרנו לה פינה חמה בלב ועם כמיהה לפינוקיה ופירותיה חזרנו! 

אז קודם כל טסנו אליה נצח, באמת, 11 שעות הכי ישיר שהיה אבל הכי ארוך ומתיש אבר. 11 שעות באוויר, בישיבה עם רגליים מקופלות כשספוג לצוואר הזה לא באמת כרית וטיסה מסחרית זה לא ביזנס. אבל לא מקטרת, בסוף בסוף תאילנד מחכה!! והיא חיכתה חמודה שלי והתרגשה לקראתי בכניסה!
התרגשה לקראתי ולקראת מיליוני התיירים בביקורת הדרכונים בתור באורך הגלות😉 מסתבר שעוד הרבה תיירים באים להתפנק ולהעטף בה וזה הוכפל מיני מלא ממה שהיה זכור לי לפני העשור. אבל שטויות, בקטנה, אני בתאילנד וזה העיקר!
 
אני וממי רצינו לקצר תהליכים ולהיות ממש אבל ממש יעילים וסגרנו עם הנחיתה טיסת פנים לצ'אנג מאי. אם כבר יום של עינוי אז במקסימום. חיכינו לטיסת הפנים בתוך השדה של בנגקוק 4 שעות המתנה אחרי 11 שעות טיסה, וקינחנו בשעה וחצי של טיסה לצ'אנג מאי. בגדול סגרנו יממה באוויר ובהמתנה ונסיעות בין לבין. כבר בתור למטוס ניקרתי על הכתף של תומר ועם העלייה למטוס התעלפתי סופית והתעוררתי רק בנחיתה כי הטייס לא הפסיק לברבר בכריזה... איך הם מתים על זה יאללה... רק הם מבינים מה הם רוצים. אני תמיד מוודאה הבנה עם תומר, אני יודעת, חלילה יש משהו במטוס ולא נבין, אבל גם הוא כפרה אין לו מושג מה ההוא מברבר...  בסוף אמר קאפונקה! הכי חשוב!! 

קיצר, התעוררתי כחדשה, העמסתי את המוצ'ילה (כמעט) ודילגתי בקלילות (כמעט)... בכל זאת עבר עשור 😉 אה, כן, לקחנו מוצ'ילות... אמיץ מצדנו יש לומר ומלא תעוזה 🤦‍♀️🤦‍♀️ היה נראה לנו נוסטלגי ומזרח כזה... אז אל!!


צ'אנג מאי- Chiang Mai
קודם כל זאת לא צ'אנג מאי שהייתי בה וחוץ משרוואלי הפילים והסבונים המעוצבים אין זכר לצ'אנג מאי של אז. נכון, היא הייתה מתויירת למות גם אז... אבל היום היא עמוסה בטירוף בתיירים מערביים וסיניים. בנוסף התווספו בה מלא שווקים, באמת ממש מלא עם אותן הבאסטות של הפילים והמקראמה ומליין פינות מאורגנות של אוכל רחוב וזמרי ליווי ברקע. האמת צ'אנג מאי הפכה להיות חממה נפלאה לתיירות. אבל, אני דמיינתי את צ"אנג מאי של 2016 וצביטה קלה הייתה בליבי... צ'אנג מאי גדלה, התרחבה, התייררה (ממילה תיירות) בעוצמות גרנדיוזיות ועל אף שמחתי עבור העם התאילנדי על הפרנסה וזה, צ'אנג מאי כבר פחות my בלב, אבל מכבדת את ההשתנות כי בואו גם אני כבר לא אותה אחת (אז חרשתי אותה לרוחבה ואורכה ברגל והיום ברוך השם כל 100 מטר טוקטוק 🤣🤣).

אחרי יומיים בצ'אנג מאי מיצינו, מה מיצינו, כבר בבסטה ה3 עם אותם הפילים ותיקי פראדה מיציתי. שוטטנו בגוגל מפות ומצאנו את היעד הבא שלנו- לאמפאנג (lampang).  

בבוקר למחרת אחרי 4 שעות שינה (ותודה לג'ט לג) התארגנו ליציאה. ממי ניסה למצוא לנו מונית מפנקת ישירות ליעד אבל פחות צלח לנו. אז עם כבר מוצ'ילות, כמו הילדים אחרי הצבא העמסנו את המוצ'ילות על הגב והלכנו לתחנת אוטובוס לקחת אוטובוס ללאמפאנג. האמת הכל זרם פלאים, האוטובוס היה חביב תאילנדי של שנות ה-80.
הנסיעה ארכה שעתיים בקליל במהלכה השלמנו את שעות השינה שלנו. כי אומנם אוטובוס של שנות ה80, אבל אוטובוס של שנות ה80 בתאילנד ואין מה לעשות הפינוק זה ב- dna התרבותי, חילקו לנו שתייה קרה והכיסא נשכב אחורה יותר ממה שהיה לי בטיסת אל על לכאן. 

לאמפונג- Lampong
הגענו לעיירה שכוחת אל ברמה שאין בה seven-eleven ופה הבנתי נשמות שהמותג התאילנדי של seven-eleven שמור רק למקומות מתויירים והוא לא באמת תאילנדי במהותו. אז דינג דונג של החנות לא היה פה, גם התקררות במזגן היה מאתגר למצוא. בחוץ 35 מעלות חום ואנחנו כמו תיירים מתלהבים יצאנו להכיר את העיר כאילו לא גדלנו על "חכם בשמש". התאדנו מהחום אבל כל כך התלהבנו, העיירה כזאת מתוקה, תאילנד של פעם כזה עם בתי עץ ומלא קקטוסים בכניסה ומלא תאילנדים חייכנים ונעימים, אז יאללה קצת אדים יוצאים מהגוף קטן עלינו :)) בתכלס אין לכם מה לחפש פה, אין פה אטרקציות חוץ מכמה פאגודות וגם הן לא כזה אטרקציה, אבל אנחנו חיפשנו אותנטיות ובהחלט מצאנו. 

בערב גילינו שיש בעיר חגיגות ראש השנה הסיני, פסטיבל מקומי. נסענו לפסטיבל וזה באמת היה מטורף, מיליון איש בחוץ, אינסוף דוכני אוכל וקישקושים, אפס אנגלית ברחוב ומלא אנשים מחופשים ולבושים באדום לכבוד החג. האמת היה מושלם. מסתבר שהתאילנדים ממש חוגגים את ראש השנה הסיני עם התחפושות של הדרקונים שרוקדים, מופעי רחוב, מלא התרגשות באוויר ולפינלה פינקו בזיקוקים. 


קטע נוסף שייחודי לעיר הזאת זה כירכרות עם סוסים נוסח אירופה. מה קשור? וואלה עד עכשיו אני בתעלומה עם הדבר הזה אבל  ברחבי העיר סבים חמודים עם כובעי קאובוי מסיעים אנשים ממקום למקום בכרכרה עם סוס. סוריאליסטי משהו המראה הזה, אבל למען האמת כל העיר הזאת היא עם וייב משונה וייטנאמי-סיני-פריזאי כזה. אם הייתי קצת פחות עצלה יש מצב שהייתי קוראת קצת על ההשפעות של ההיסטוריה כאן, אבל אני עצלה, אני בתאילנד מותר לי 😉

פראה- Praia
בדרך לפראה שארכה שעתיים נסענו בואן מקומי. מסתבר שהואן עבר בין כל הכפרים, אסף אנשים עם מלא ציוד ואוכל, הנהג של הואן עבר דרך הבית והוריד את המשפחה שלו ובגדול ואן שכונה 😉. אבל הנהג היה כזה חמוד פלוס פלוס שזרמנו עם הנסיעה הלא שגרתית הזאת לגמרייי.  

העיירה עצמה חמודה וזהו, ברשת קראתי עליה מלא המלצות אבל זה רק ממחיש לי איך הריגושים של כל אחד הם שונים לחלוטין. יש לומר שהעיר לא פגשה את הריגושים שלי אבל הייתה מאוד אותנטית. ושתדעו שהאותנטיות התאילנדית רחוקה שנות אור מהפינוקים המתויירים. 
ברשת כתוב על בתי העץ של העיר ואווירה פסטוראלית. וואלה שה' יעזור לי מה דמיינתי ואיפה הפלגתי... אני בדמיוני ברומנטיות עם ממי ברחובות צרים ושלווים של תאילנד, ובפועל חום ולחות, מלא חנויות סיטונאות של שמיכות וכפכפים, בין לבין מקומות ישיבה של אוכל עם ריח של דיונונים מטוגנים באוויר. בהיתי במאורע, פתאום האותנטיות כבר פחות בא לי עליה, והעניין התיירותי נראה לא כזה נורא. 

כדי להתנחם מהנפילה החלטנו לעשות מסאז'. אני אישית פחות מתחברת לז'אנר, כן מודעת לזה שאני במיעוט, אבל לאור המצב העגום של העיר ששברתי בה את הרגליים בציפייה בכל זאת לגלות את בתי העץ (ראינו אותם, ראינו 🤦‍♀️), קיצר החלטתי להתפרע ולצאת מעצמי והלכתי על פוט מסאז'. נפלתי על בחורה סופר מקצועית, כל שריר תפוס שהיא מרגישה מסתכלת עלי בחמלה "הלכת הרבה?". אל תשאלי אפילו כמה! חיפשתי ת'בתי עץ הרומנטים בכל העיר!! 🥹🥹 בחיי רק בשבילה היה שווה להגיע למקום המיותר הזה. 


בדרך חזרה למלון שאלתי את ממי האם הוא נהנה מהאותנטיות והפשטות שגררתי אותנו אליה כי לי אישית פחות מרגש השיעמום וריח הדיונונים השרופים. שתדעו אפילו מצפון עלה לי כי הוא כזה חמוד, זורם עם כל השטויות שלי, מגיע לו איים, חוף, מסאז' כל 2 מטר ופירות חתוכים. ואז הוא אמר לי שהוא ממש נהנה, ותכלס הרגע הכי כיפי שחווה עד עכשיו היה המסאז' חחחחח וזהו, צחקתי ואז בכיתי חחחחח 

פיטסנולוק- Phitsanulok
בבוקר למחרת החלטנו ללכת לעיר גדולה, מיצינו את הקטן והפשוט וכירטסנו כרטיסים לאוטובוס לפיטסנולוק. מדובר בעיר גדולה, יש בה קניון, מקסימום תמיד אפשר לברוח למיזוג והחנויות המודרניות, אין מה לעשות יש רגעים שאין כמו שופינג טוב לנשמה. 

האוטובוס תוכנן לצאת ב9:45 וברוך השם ב10:30 הגיע. התאילנדים מסתבר קצת פחות בקטנות של הדיוקים והזמנים :). הגיע אוטובוס, שכה יהיה לי טוב הנהג יצא והחזיק את הדלת של האוטובוס כדי שהנוסעים יוכלו לרדת. אם האוטובוס המפנק הקודם היה משנות ה80, אז ככל שמתערבבים בתוך תאילנד האמיתית ככה גם האוטובוסים יורדים בשנים ובפינוקים, ומצאנו את עצמנו על אוטובוס משנות ה70. אבל רציתי אותנטיות אז סתמתי... 

הזמנו מראש מלון הכי מפנק בעיר, באמת הכי מפנק. קודם כל התחיל לי לחזור הצבע ללחיים ולחיים בכלל. אחרי כל האותנטיות והפשטות שכבודה במקומה מונח, יש פתאום מלא נקי-נקי ועכשוי, כלומר מהמאה הנוכחית ולא הקודמת.

שנית מלא שכל היה לי ברגעי ייאוש ללכת לעיר גדולה! המלון היה על הטיילת, על הטיילת היה שוק לילה וחגיגות השנה הסינית. בצהריים שופינג בקניון ממוזג והכל בבאטים ובערב שווקי לילה וטיולים על הטיילת עם זיקוקים ברקע. הברקה העיר הזאת הברקה! 

אין בה כמעט תיירים מערביים, מלא תיירים מקומיים כי מסתבר שמדובר באחת הערים הקדושות לתאילנדים עם פסל בודהה ממש קדוש. והפסל יושב על הטיילת של הנהר, לא סתם הנהר הזכיר לנו את הגאנגס 😜 (נהר קדוש להודים שיש עליו מלא פסלים). לא להאמין אבל לאור המאורע הלכנו לראות את הפסל ואת הפאגודה. אציין רק שהמלון היה 5 מטר מהפסל והפאגודות המפוארות, אז זה דיי מתבקש, גם לנו יש גבול לזריקה וחוסר עניין.


האמת, היה ממש מרתק להסתובב שם, מטורף שהדבר הזה עומד שם כבר מאות שנים (גם קראתי קצת בכל זאת חזרו לי כוחות חיים חחחח) קיצר היה באמת מהמם על גבול המפתיע.   

עם כל הטוב הזה שבא אלינו, החלטנו עם ממי שמפה רק עולים. אותנטיות הכל טוב ויפה אבל פינוק וקלאס זאת לא מילה גסה. ובאווירה אופטימית מלאת ריגושים סגרנו ריזורט מהמם בהרים, בנוף מטורף, חדר עם בריכה פרטית על הצוק. סגרנו ובכיתי מאושר. נכון תאילנד אותנטית וזה... אבל יש בה גם צד מפנק, אז למה סגפנות מיותרת??? קיצר... ריזורט... 🥹🥹
משאירה אותכם עם האופטימיות, השפע והריזורט. ימים טובים באים עלינו אמן!! 
אם יהיה לי משעשע או לחלופין אסבול חחחח יש מצב יהיה המשך תאילנד 2026 ב.

עד אז, בשורות טובות ❤️❤️




 

יום שני, 18 באוגוסט 2025

הריביירה האתונאית (2025)

היינו צריכים קצת אוויר לנשימה כי בארץ קצת דחוס אז קפצנו לכמה ימים לריביירה. מסתבר, שלאתונה יש הרבה מה להציע חוץ מאתונה עצמה וככה בספונטאניות מעכשיו לעכשיו גילינו את הריביירה האתונאית ואין מצב שאני משאירה את הפלא הזה רק לעצמי, אז הנה מפנקת בבלוג. 

יש לומר חששתי מאתונה, יוון ובכלל, כי התקשורת שלנו ברוך השם אוהבת להזריק את החרדות לוריד. ומה אגיד לכם, מכות בא לי לתת להם כי היוונים כאלה מהממים, באמת, איזה עם מתוק. וואלה אנחנו לא כזה מעניינים אותם, האנשים חיים את חייהם, עטופים בכל פינה בחופים אמאלה, בריזה, רוגע, שלווה ואוכל של החיים. אז לא... הבלאגן שלנו פחות הקטע שלהם, לא להיעלב נשמות, איזה כיף ופשוט פחות לצרוך תקשורת :) 

אחרי ההקדמה הראויה אפשר להתחיל עם הריביירה. 
שכרנו רכב, כי חייב באיזור, הסוכן האגדי שלנו סגר לנו מלון מפנק, אלוהי הצ'ט בנה לנו מסלול אמאלה ויאלה בלאגן! 

קודם כל הקדשנו יום כדי להכיר את הריביירה בנסיעה לאורכה. כל היופי הזה הוא איזור לאורך החוף המערבי של אתונה. הריביירה של אתונה מתחילה בפאליאו פליארו (Paleo Faliro) ומסתיימת במקדש הפוסידון בקצה הדרומי של הריביירה האתונאית בלשון היבשה כף סוניון (Cape Sounio). אנחנו לנו איי שם באמצע הקו הזה אז ממנו התחלנו להדרים. 
מדובר בכביש חוף אחד ארוך שמצדו האחד החופים והים ומצדו השני ההרים והכפרים. רק הנסיעה על הכביש הזה מהממת. מפה לשם גילינו שיש להם על הקו הזה מיליון מפרצים שחלקם חופים מסודרים וחלקם בתוליים לחלוטין... אז אמאלה... עצרנו כל אלף מטר בערך כדי לראות את המפרצים האלה, בכל מפרץ שהיינו קבענו בהחלטתיות שלפה נחזור עם בגדי ים ומאורגנים ואז ראינו את הבא שאחריו. לפי כמות המקומות שהחלטנו לחזור אליהם, חודש נצטרך פה בקל. 

כל האירוע הזה של הנסיעה מאמצע הריביירה לפוסידון לקח לנו שעה בערך (עם מיליון העצירות בדרך), בקטנה לחלוטין. הגענו למקדש הפוסידון שהכניסה אליו הייתה באמת במחיר מופקע, הסתכלתי על קובץ העמודים שעל ההר ואמרתי לממי שיש לנו מלא כאלה בקיסריה, הכל טוב אפשר לשחרר את האירוע. כמונו 90 אחוז מהמבקרים ויתרו על תענוג הפוסידון והתפנקו על בית הקפה למטה ומהנוף ההורס המשתקף מסביב.

בדרך חזרה נכנסנו לכפר קטן שיושב בתוך מפרץ מהמם, כמעט קניתי שם בית. איזה מקום, הלם! המיקום למתעניינים, יש שם איזו כנסיה קטנה לבנה שנקראת-  virgin katafygiotissa. 

עוד מקום ששווה ביקור נקרא- lake vouliagmeni. שזה אגם טבעי שיושב בין סלעי גיר וזה מהמם כמו שזה נשמע. מה שכן, המקום לא גדול, הכניסה אליו בתשלום ובהתאם גם מקום הישיבה, האתר כולל כסאות ומיטות שיזוף סופר מאורגנות עם בר קפה צמוד. מספר המקומות מוגבל, לכן גם הכניסה אליו מוגבלת. ו... הכי חשוב... כדי לתפוס מקום נורמאלי צריך לישון לילה לפני ליד שער הכניסה.... סתם לא באמת אבל צריך להגיע מוקדם לפני ארוחת הבוקר של המלון 🤪 אז פחות אנחנו... אבל תקשיבו המקום אמאלה, מים חמים כל השנה ושמעתי שיש מלא דגים קטנים כאלה של תאילנד שנדבקים אליך... קיצר מקום באמת ייחודי ומהמם, שווה השקעה (ומבחינת השעות, להתייצב שם ב8:00-8:30).

באחד הערבים עלינו לצפון הריביירה למרינה שהיא אטרקציה בפני עצמה. קודם כל מרינה מסודרת עם בתי קפה בצד, מזכיר קלות את הנמל. אממה מסתבר שהשוס במרינה זה לא בתי הקפה ושביל המהמם להליכה אלא היאכטות עצמן. מסודרים שם להפליא מלייארדי דולרים בצורת יאכטות ענקיות ומרשימות יש לומר, אפילו אחת כמוני שוואלה לא מתרגשת מהשטויות האלה די התרשמתי 😉. אז תארו לעצמכם מה עבר על גברי הבית... ממי והג'וניור התלהבו ברמות כלה, וכיאה לראש הגברי הם ניכנסו לתחום ה-"ואם"... מה אגיד לכם, הייתי צריכה להנחית אותם באיזה שהוא שלב שאין לנו יאכטה באמת כי החבר'ה התחילו להתווכח את מי לעלות עליה... לא... אין לתאר... אין מה לעשות, יש משהו בטסטוסטרון הזה שרק ההגיון הגברי מבין. 

ביום למחרת רצינו בטן גב, חוף, שמש וים. מצאתי חוף יוקרתי בטירוף, אמרתי לממי בוא חיים, נתפנק. מפה לשם, תשלום כניסה עם 2 מיטות בלי מטרייה כאשר השלישי צריך לעמוד- 250 יורו. שזה יפה, תודו... אבל אין לנו עדיין יאכטה במרינה, אז ויתרנו והלכנו לחוף עממי מומלץ והורס לא פחות 😉


בערבים חיפשנו מה לעשות וגילינו את שכונת הגליפדה של הריביירה. תקשיבו!! חלום! 2-3 רחובות מרכזיים מלאים בבתי קפה, מסעדות, חנויות. אווירה מהממת, מזג האוויר נעים עם בריזה קלה מהים, וייב של תל אביב רק בלי הלחות... האמת, יומיים רצוף הלכנו לשם- למרות(!) שהיינו בסופש והכל היה סגור חוץ מהאוכל, ועדיין חזרנו. האיזור פשוט מהמם ומסתבר שזה גם איזור הקניות של היוונים... עזבו אותכם אתונה... גליפדה!! זה הדבר!! 

ולפינל'ה קפצנו לאיזור המזרחי של האי- עיירת porto עם מפרץ מהמם והכפרים בסביבתה, נופים של עצי זית ובדרך בתים יוונים חמדמודים. פשטות פשוטה ומהממת.

אז בפעם הבאה לא חייב אתונה, גם לסביבתה יש מענה לשופינג, אוכל סוף, טיולי נוף וחופים עם מפרצים הורסים ומפנקים. רק חשוב לשכור רכב בנחיתה ו... אשראי פתוח בכל זאת ריביירה 😉 

נשתמע... 

 





יום חמישי, 10 באפריל 2025

רומניה (חלק 2) 2025

מעדכנת... אחרי לילה עם כרית שהרגיש כמו לישון עם ציפית בלי החלק של הכרית, התרוממתי עם חריקות בגוף וצוואר תפוס כדי ללכת להתנחם בנוף היערי מהחלון- כי הרי אני במלון בוטיק יער... פתחתי את הוילון ומולי החצר האחורית של המלון, החלק הזה של הבלאגן שלא בא לך לראות מהמלון, אז כזה... לא, לא התבאסתי אם אתם שואלים, כי אני אדם בוגר וכולה קיוויתי לראות קצת עצים וירוק בעיניים... אני פשוט התארגנתי והחלטתי להתנחם באכילה רגשית בארוחת הבוקר המפנקת שמחכה לנו. את ארוחת הבוקר הזמנו מראש, בתוספת תשלום אקסטרה מוגזם, כי הם נערכים ומכינים במיוחד. ציפיות (תרתי משמע) לפתח הם יודעים יופי במלון הזה. 
קיצר... שתדעו זה הקוראסון והקפה (הכנה עצמית) הכי יקרים שאכלתי בחיי. 
ממי רצה לצלם את הנוף מהמלון והתלהב מהעץ הפורח בכניסה, אבל זירזתי אותו והנחתתי למציאות, של בוא נעוף מפה לפני שיקרוס משהו במלון הזה, כי התחזית כאן לא לטובתנו. 

אספנו את מרכלתנו והמשכנו הלאה למחוזות אופטימיים, חיוביים ובעיקר שאין בהם "בוטיק" ו"יער".
 
תכלס ביומיים אחכ רק טיילנו עם הרכב בין הכפרים ועיירות בדרך. התפעלנו מהצוענים בלבוש הייחודי שלהם, הבתים הצבעונים, סוסים ועגלות, הפשטות והשדות... יא אללה כמה זה יפה. 

בשלב מסויים מצאתי יעד שלא זוכרת איך קוראים לו אבל היה רשום כפר אומנים והתרגשתי. ממי שם אזימוט לכפר והתחלנו בנסיעה... פתאום... במכה הנוף השתנה, הכל שלג לבן בליווי מיני סופת שלגים כאילו אנחנו בחורף ולא באביב. הגעתי מיזראל אומנם עם ארוך, אבל ארוך לחורף שלנו לא לחורף רומני. אחרי איזה שעה וחצי בשלג הגענו לכפר, בחוץ קפוא- מינוס 8 מעלות ואני עם המעיל הדק של קולומביה, ההוא שמתכווץ לכדור קטן, עלק נוצות אווז... העצמות כאבו לי, האצבעות קפאו לי ובגדול הרגשתי שאני מתחילה לאבד את האצבעות מנמק הכפור. רצתי לחנות הראשונה שראיתי, זינקתי שם על הגרביים מצמר, התיישבתי באמצע החנות והתחלתי לגרוב... ההיא (המוכרת) מסתכלת עלי, ואני... צלם אנוש איבדתי עם אפס אכפתיות לסביבה. אחרי שגרבתי את גרבי הצמר האלה, הרגליים שלי התחילו להפשיר, לאט לאט התחיל לזרום לי הדם לקצוות הגוף, וכך גם למוח ולשכל הישר... כי קלטתי פתאום את הסטואציה... שבה אני הדמות הראשית... איזה בושות... מהפאדיחות  חייכתי למוכרת, מילה היא לא הבינה באנגלית אז שום תירוץ לא עזר, צחקנו, קניתי איזו שטות שאין לי שום צורך בה, ככה לפצות על המאורע. היא מבסוטה ואנחנו יצאנו בפאסון מהחנות, תוך כדי שאני ממלמלת לממי שלא בא לי כפר אומנים יותר ואני לא מאמינה שקניתי גרבי צמר, אפודה חמה, וכובע צמר... וזה השופינג שלי עם אפס מקום במזוודה כשאני חוזרת לארץ ל30 מעלות חום.


אז אחרי כמה שעות, שבהן ירדנו לאיזורים הירוקים והתחממנו ממרק חם, החלטתי שאני מפסיקה עם הספונטאניות ולאן שהלב והרגש לוקחים אותנו, וכדאי להיות בכל זאת קצת אחראים... לבדוק את המפה, מזג האוויר וטמפרטורות ולבנות מסלול בוגר ואחראי עד לסיום הטיול. 
ואכן, כאנשים בוגרים ואחראיים, ביום למחרת, התעוררנו, התארגנו ושוב יצאנו בספונטאניות לכפרים באיזור :)

אחרי כמה ימים שבהם אנחנו בתנועה, עוברים בין הכפרים וישנים בעיירות, אמרתי לתומר שדי עם החוויה הזאת דרך האוטו, אני מתחילה למצות... אז החלטנו שניסע לעיר הקרובה ונשתקע בה איזה יומיים בלי לחץ, נשלב קצת גם הליכה ברגל בטיול הזה ;). 

הגענו לסיביו, עיר מושלמתתת, היה בינינו קליק במיידי וסגרנו מלון ליומיים... הסתובבנו לנו בכיכרות, חנויות, רחובותיה הצרים והציוריים של העיר, מה לא. תומר הנשמה הפטריוטית שלי בכל מקום שמגיעים- We are from Israel! You know Israel? טוב שלא תלה דגל ישראל על החזה. ואני... כפרה, תקופת צנע, האנטישמיות באירופה גואה, אנחנו לא בטרנד כרגע ממי, אז פחות Israel פחות...  כולי חרדות, בונה על זה שהם לא מבינים אנגלית, והוא כפרה שלי עוד שנייה יד ביד עם יוסף חדאד יוצא עם הדגלים בכיכרות. יאמר לזכותם של הרומנים, חוץ מדגלי רומניה רבע דגל זר לא ראינו- כלום, לא הפגנות, לא שלטים, זה לא מעניין אותם בכלל. רק עגלות וסוסים, אנשים נחמדים וממליגה :) 
קיצר, הסתובבנו בין רחובותיה הצרים והמהממים של סיביו עד המיצוי המלא ואז המשך תנועה מערבה. אנחנו נוסעים ברכב ובחוץ קור ברמה שחצי מהמזוודה שלי עלי- והכל בכפילויות- גרביים, חולצות, סווטשרטים חם צוואר וצעיפים... אני בן אדם שקר לו בכללי, לשים אותי במזג האוויר שאשכרה קר, זה אירוע.  ישבתי ברכב כמו דביבון עם מיליון השכבות, חם לי וזה העיקר בסיפור הזה, אין פאנץ' :). מפה לשם, גיליתי שצמוד לכיסא שלי ברכב יש כפתור שכל מהותו לחמם לי את הכיסא. התבשלתי בתוך הכיסא הזה כאילו אני בחמאם, רק אדים יוצאים ממני, אין אושר מזה, הסובלים מקור יבינו :)

ובמצב הזה שבו אני מתבשלת לי בנחת, עלינו לכל מיני כפרים שכוחי אל אבל יפים עד כאב. היינו גם בערים גדולות והסתובבנו בהן עד אובדן התחושה ברגליים. 

לסיכום אומר, רומניה מושלמת, אין לי מושג איך התייר הישראלי לא אימץ אותה עדיין. האנשים מקסימים, האוכל ביתי וטעים, נופים והכפרים גולת הכותרת במדינה הזאת, אפס פוליטיקה במרחב הציבורי- מה ביקשנו לטייל בשקט? קיצר מושלמת. 
רק המלצה אחת קטנה עבורכם, לרומניה להגיע בקיץ פחות אפריל כמונו. נהננו מכל רגע ובאותה הנשימה בכל רגע קפאנו מקור, ובזמן שלא היינו בנסיעה ברכב המחומם היינו עסוקים בלשרוד את הקיפאון בחוץ. אז רומניה הכי כן, אבל אביב הכי לא... למרות הארנבים והביצים החמודים בכל מקום :))

יאלוש, אנחנו ממשיכים עוד שבוע של כפרים, עיירות ושופינג. סיימתי עם הבלוג הרומני, היה תענוג לחזור :)) שיהיה חג שמח!!